האם באמת הרובוטים עומדים להחליף אותנו? חלק 5 - מעבר לפרודוקטיביות: למה "עבודה איטית" הופכת למותרות חדש? יניב אלטרס
- יניב אלטרס
- 5 בספט׳
- זמן קריאה 4 דקות
אחרי שעברנו יחד על ההיבטים הכלכליים של מהפכת הבינה המלאכותית דנו בשאלות הקשות של מדיניות ציבורית, צללנו לפסיכולוגיה העמוקה של החרדה מהטכנולוגיה, ובנינו תכנית מעשית לפיתוח זהות מקצועית עמידה- הגיע הזמן לדון בפרדוקס הכי מעניין מכולם.
פרדוקס שמתרחש עכשיו, בזמן אמת, מתחת לאף שלנו: בעולם שהופך מהיר יותר ויעיל יותר מאי פעם, העבודה המשמעותית ביותר דורשת מאיתנו להיות איטיים יותר. לא פחות.
והחברות החכמות כבר מתחילות לשלם פרמיום על זה.
הפרדוקס של המהירות המושלמת
בואו נתחיל מנקודת המוצא- AI יכול לכתוב מייל תוך שניות, לנתח נתונים תוך דקות, ליצור מצגת תוך רבע שעה. הוא יכול לעשות בשעה אחת מה שלקח לנו יום שלם לפני חמש שנים. ואז קורה משהו מוזר.
המנהלים החכמים מתחילים לזהות שהפרויקטים שנעשו במהירות מקסימלית - גם אם הם מושלמים טכנית - חסרים משהו. הם חסרים את מה שקארל אונורה, ההוגה הקנדי שטבע את המושג "Slow Movement", כינה "החוכמה החבויה בקצב הטבעי".
אונורה דיבר כבר בשנות ה-2000 על משהו שאנחנו רק מתחילים לגלות עכשיו: כשאנחנו מאיצים תהליכים מעבר לקצב הטבעי שלהם, אנחנו לא רק מאבדים איכות - אנחנו מאבדים את עצם הדבר שהופך עבודה לבעלת משמעות.
הסוציולוגיה של העבודה האיטית
מבחינה סוציולוגיה, אנחנו חווים מעין "מהפכה נגדית" שקטה.
בעוד הטכנולוגיה דוחפת אותנו לכיוון של תפוקה מקסימלית במינימום זמן, קבוצות שלמות של מקצוענים מתחילות לפתח מה שאני קורא "תרבות העבודה האיטית".
עיצובים שלוקחים שבועות של מחשבה. אסטרטגיות שמתבשלות חודשים. החלטות שמתקבלות אחרי סבבים אינסופיים של שיחות ועיכול.
וההנהלות לא רק מאשרות את זה - הן משלמות עליו.
למה? כי הן מבינות משהו בסיסי על הטבע האנושי: הדברים החשובים ביותר לא יכולים להיעשות במהירות. הם דורשים מה שהסוציולוג ריצ'רד סנט כינה "זמן הבשלה" - הזמן שלוקח לרעיונות להתחבר, להקשרים להתבהר, ולחוכמה להצטבר.
בעולם שבו המכונה יכולה לעשות הכל מהר, ההבדל התחרותי הופך להיות לא במהירות אלא בעומק.
הכלכלה החדשה של הזמן
כלכלית, אנחנו עדים למהפך מעניין בערך הזמן.
במשך דורות, הכלכלה הקפיטליסטית בנתה על עקרון "זמן זה כסף" - ככל שתעשה יותר בפחות זמן, תרוויח יותר. הפרודוקטיביות הייתה המטרה העליונה.
אבל עכשיו נוצר שוק חדש לגמרי: שוק של "זמן איכותי".
חברות מתחילות לשכור יועצים לא למספר השעות או לכמות התפוקה, אלא למשהו שקשה יותר למדוד: איכות החשיבה. עומק הניתוח. היכולת לראות מה שאחרים לא רואים. חייב להודות שאני מאוד מבסוט מזה...
אני רואה זאת בחברה שלי. לקוחות שפעם רצו תוצר 'תוך שבוע', עכשיו מבקשים "זמן לחשוב". הם מבינים שהפתרון המהיר - גם אם הוא מבוסס על AI מתקדם - הוא לא בהכרח הפתרון הטוב ביותר.
זו כלכלה חדשה לגמרי: כלכלה של עומק מול מהירות. ומי שמבין את זה ראשון יקבל יתרון תחרותי עצום.
הפסיכולוגיה של המהירות המתמדת
פסיכולוגית, המעבר הזה נובע מתגובה הגנה טבעית של המוח האנושי.
כשאנחנו חיים בקצב מטורף, המוח שלנו נכנס ללחץ כמעט מתמיד לייצר, לעשות, להספיק. אנחנו נמצאים במצב של דחיפות מתמדת.
אבל המוח האנושי לא מתוכנן לזה.
המחקרים מראים שהרעיונות הכי טובים שלנו, הפתרונות הכי יצירתיים שלנו, התובנות הכי עמוקות שלנו - הם לא מגיעים כשאנחנו בלחץ למהירות. דניאל כהנמן, חתן פרס נובל בכלכלה, מתאר בספרו "חשיבה מהירה וחשיבה איטית" שני מערכות חשיבה: המערכת המהירה שמתאימה למשימות אוטומטיות, והמערכת האיטית שדרושה לחשיבה מורכבת, יצירתית וביקורתית.
כשאנחנו נתונים לקצב מכונה, אנחנו בעצם מוותרים על היתרון הכי גדול שלנו כבני אדם: היכולת לחשוב לא לינארית, לקפץ בין רעיונות, לייצר חיבורים לא צפויים.
העבודה האיטית היא לא עצלות. היא הפעלה מיטבית של המוח האנושי.
המותרות החדש: זמן לחשוב
אנחנו נכנסים לעידן שבו הזכות לעבוד באיטיות הופכת למותרות.
לא כל עובד יכול להרשות לעצמו את זה. עדיין יש הרבה עבודות שדורשות מהירות, יעילות, ביצוע מדויק של משימות. אבל בחלק העליון של שוק העבודה, נוצרת קטגוריה חדשה: "עובדי העומק".
אלה מקצוענים שהערך שלהם נמדד לא בכמות התפוקה אלא באיכות החשיבה. אנשים שמשלמים להם כדי שיחשבו לאט, עמוק, מורכב.
זה קורה בתחומים רבים:
באסטרטגיה עסקית: חברות מבינות שהאלגוריתם יכול לנתח נתונים, אבל הוא לא יכול לחזות מהפכות תרבותיות או לזהות הזדמנויות שלא היו קיימות לפני כן.
בעיצוב: כלים כמו מידג'רני יכולים ליצור עיצובים מדהימים תוך דקות, אבל הם לא יכולים לבנות חוויה שמתחברת לצרכים עמוקים ולא מובעים של אנשים.
בחינוך: AI יכול להעביר מידע ביעילות מטורפת, אבל הוא לא יכול לעזור לאדם לגלות מי הוא ומה חשוב לו.
ביעוץ: המערכות יכולות לתת תשובות מהירות לשאלות מוגדרות, אבל הן לא יכולות לזהות את השאלות הכי חשובות שהלקוח אפילו לא יודע שצריך לשאול.
האתגר: איך לומדים לעבוד לאט
הבעיה היא שרוב מאיתנו לא יודעים איך לעבוד לאט.
במשך שנים אימנו את עצמנו להיות יעילים, מהירים, ממוקדי תוצאות. עכשיו אנחנו צריכים ללמוד מיומנות חדשה לגמרי: איך לתת לעצמנו זמן לחשוב בלי להרגיש אשמים.
זה דורש שינוי קיצוני בגישה:
מהמדידה למשמעות: במקום לשאול "כמה עשיתי היום?" לשאול "מה הבנתי היום שלא הבנתי אתמול?"
מהתכנון לגילוי: במקום לדעת מראש בדיוק מה התוצאה, לתת מקום לרעיונות לא צפויים להתפתח.
מההחלטה לחקירה: במקום לקפוץ לפתרונות, להשקיע זמן בהבנת הבעיה האמיתית.
מהביצוע להשתקפות: לתת מקום לעיבוד, להפקת לקחים, להבנת המשמעויות הרחבות יותר.
החברות שמבינות את זה ראשונות
אני רואה שהחברות החכמות כבר מתחילות לזהות את הטרנד הזה ולהשקיע בו.
הן מבינות שבעוד AI יכול לעזור להן להיות יעילות יותר במשימות שגרתיות, הן צריכות להשקיע בחשיבה איטית כדי להבין לאן ללכת עם כל היעילות החדשה הזו.
חברות שמקצות זמן מיוחד ל"חשיבה לא פרודוקטיבית". שמעודדות עובדים לקחת זמן לחקור רעיונות שאולי לא יובילו לשום מקום. שמבינות שהפסד זמן לטווח קצר יכול להיות הרווח הכי גדול לטווח ארוך.
זה לא אמור להיות מותרות. זה אמור להיות אסטרטגיה.
המסקנה: איזון בין מהירות לעומק
אני לא מטיף כאן ל"להיות איטי תמיד". זה יהיה טעות כמו להיות מהיר תמיד.
הכישור החדש שכולנו צריכים לפתח הוא היכולת לדעת מתי להיות מהיר ומתי להיות איטי. איזה משימות דורשות יעילות מקסימלית (ושם AI יכול לעזור לנו), ואיזה משימות דורשות עומק מקסימלי (ושם אנחנו צריכים לתת לעצמנו זמן).
העבודה האיטית לא מתחרה עם AI, היא משלימה אותו.
ה- AI דואג למהירות ולדיוק. אנחנו דואגים לעומק ולמשמעות.
וכשאנחנו מבינים איך לעבוד יחד - המכונה במהירות הטבעית שלה, ואנחנו בעומק הטבעי שלנו - נוצר משהו שאף אחד מאיתנו לא יכול ליצור לבד.
עבודה שהיא גם יעילה וגם משמעותית. גם מדויקת וגם יצירתית. גם מהירה כשצריך וגם עמוקה כשחשוב.
זה לא עתיד. זה קורה עכשיו.
השאלה היא אם אנחנו מספיק איטיים כדי לשים לב לזה 😉
יניב, כתבת כאן משהו שאני פוגש ממש ביום־יום.בדינמיקה של "כאן ומיד" אנחנו לעיתים מאבדים את היכולת לראות את האירועים מתרחשים ומתפתחים לנגד עינינו.כמו תמיד בחיים אין תשובה אחת נכונה. לפעמים נדרש לעצור, לקחת אוויר, להשהות את עצמנו; ולפעמים קבלת החלטות נדרשת כאן ועכשיו.
אני מלווה בימים אלה חברה בתהליך מיזוגים, והוחלט שם לקחת פסק זמן של שנה טרם היציאה לפועל.בהתחלה תהיתי אם זו דחיינות, אבל בהמשך הבנתי את העומק והקושי להכיל אירוע בסדר גודל כזה ושדווקא ההשהיה מאפשרת להם לצמוח ממנו בצורה בשלה יותר.