"הקטר של המשק" הוא גם האנשים שנסעו בו מחשבות של יועץ ארגוני על פיטורים בהייטק, על טרנספורמציה דיגיטלית, על AI ועל אחריות ציבורית
- 10 במאי
- זמן קריאה 2 דקות
בשבועות האחרונים אנחנו רואים גל פיטורים בחברות הייטק ישראליות. חלקו קשור ל- AI, חלקו לאי-ודאות ביטחונית, חלקו לכל מיני תהליכים בין-לאומיים אחרים. כולם ביחד יוצרים תמונה שדורשת שיחה שכמעט לא מתקיימת: איפה המדינה בכל הסיפור הזה?
כדי להבין את סדר הגודל, כמה נתונים: מיקרוסופט פיטרה בשנת 2025 כמעט 6,000 עובדים במאי ועוד כ-9,000 ביולי- כ-4% מכוח העבודה הגלובלי שלה. מטא פיטרה 3,600 עובדים בתחילת 2025, ועוד כ-8,000 צפויים להתווסף במאי 2026. בסך הכל, ב-2025 לבדה, כ-246,000 עובדי הייטק איבדו את עבודתם- ובחודשים הראשונים של 2026 הקצב עלה לממוצע של מעל אלף מפוטרים ביום.
במקביל, אותן חברות- גוגל, אמזון, מיקרוסופט ומטא- מתכננות להשקיע 725 מיליארד דולר בתשתיות AI בשנת 2026 בלבד, גידול של 77%. הפרדוקס הזה הוא לא כשל שוק. זו החלטה אסטרטגית מודעת.
גם לקוחות שאני מלווה אותם, ובעיקר מנהלי ה- HR שלהם עוסקים לאחרונה נון סטופ בשאלות הבלתי נמנעות האלו, וכיועץ ארגוני אין לי הרבה תשובות חכמות בעבורם. לא כי אני לא יודע איך ללוות לקוחות בתקופות של צמצום והתייעלות, אלא כי המפתח לא נמצא ולא אמור להימצא אצלם, אלא אצל קובעי המדיניות הממשלה.
בעידן שבו נאו-ליברליזם הוא כמעט קוד אתי, זו לא עמדה פופולרית. אבל אני אומר אותה (שוב) בכל זאת:
מדינה אינה יכולה להסתפק בלמחוא כפיים כשחברה מדווחת על גידול ברווח ומפחיתה בכוח אדם. זה לא "יעילות". זה לפעמים העברת עלות חברתית ממאזן חברה פרטית למאזן ציבורי- לביטוח לאומי, לשירותי תעסוקה, לבריאות הנפש, ולשחיקה איטית של מעמד הביניים שמחזיק את כל שאר המשק. או במילים אחרות "החיסכון של החברה הופך להוצאה של הציבור".
כמו שאנחנו מבינים בעולם הייעוץ הארגוני- שינוי מבני אמיתי לא מתרחש בשולי הפעילות. כך גם מדינה לא יכולה לנהל כלכלת עתיד בשולי תגובה. נדרשת מדיניות אסטרטגית: הסבה מקצועית בקנה מידה לאומי, שיתוף פעולה מובנה בין ממשלה, אקדמיה ותעשייה, ומסגרות רגולציה שמתמרצות חברות לספוג חלק מהמעבר- לא רק להוציא אותו החוצה, ולתת לחבר ולמשק להתמודד עם תוצרי הלוואי של ההתייעלויות שלה.
בואו נדבר על המילואימניקים
עובדי ההייטק הם לא רק עמוד השדרה הכלכלי של ישראל- הם גם עמוד השדרה הצבאי שלה.
מאז אוקטובר 2023 אנחנו רואים מחזורי מילואים שלא נראו כאן מאז קום המדינה. אותם מהנדסים, מנהלי מוצר ומתכנתים יצאו ויצאו שוב ויצאו בשלישית. חלקם מונים כבר מאות ימי מילואים מצטברים. הם עשו את שתי העבודות במקביל: לבנות את המשק מבפנים ולהגן עליו מבחוץ.
ועכשיו, כשגל הפיטורים מגיע, הם גם אלה שנמצאים בחשיפה גבוהה יותר, כי פערים בתוצרת, היעדרויות ממושכות ואי-ודאות תפעולית הפכו אותם לפגיעים יותר בסבבי צמצום.
מדינה שמבקשת מאזרחיה להקריב חודשים מחייהם (או את חייהם) למענה חייבת לתת את הדעת על מה קורה לאותם אנשים כשהם חוזרים הביתה. חוסן לאומי אמיתי לא נבנה על הקרבה חד-צדדית.
ובמילים אחרות- אי אפשר לשחק אותה ניאו-ליברליים כשמנהלים מדיניות ציבורית של מלחמה תמידית.
אז במיוחד עכשיו- כשהמצב הביטחוני דורש חוסן חברתי-כלכלי, לא רק תקציבי ביטחון- הקשר הזה אינו רטורי. מעמד ביניים שנשחק, עובדים שמאבדים הכנסה ותחושת שייכות, קהילות שנותרות ללא מעסיקים משמעותיים- כל אלה מייצרים שבירות שמחלישה את החוסן הלאומי מבפנים, ממש כפי שאיום חיצוני מחליש אותו מבחוץ.
הקטר של המשק הוא לא רק החברות שחוסכות בכוח אדם,
הקטר הוא גם ההון האנושי שנסע בו.
מדינה שמבינה את זה- תיערך. לא תחכה בשוויון נפש.
תגובות