טראומה קולקטיבית: מסע הריפוי של קהילה

מאת: ד"ר יובל דרור (בסיוע 'קלוד')

בשנה האחרונה, קהילות רבות מוצאות עצמן מתמודדות עם אירועים טראומטיים המשפיעים על חבריהן באופן עמוק ומתמשך. מהו התהליך שעוברת קהילה בדרכה להתאוששות? כיצד מתמודדים יחד עם הכאב, האובדן והשינוי? מחקרים בתחום הפסיכולוגיה הקהילתית מציעים מבט מעמיק על המסע המורכב הזה. בתחום המדעי- מחקרי של פסיכולוגיה קהילתית התפתח התחום של טראומה קולקטיבית (collective trauma response)  . במסגרת תחום מחקר זה התפתח מודל תגובה לטראומה שכולל ארבעה שלבי התמודדות: השלב ההרואי, שלב ההתפכחות, שלב ההתאוששות והבניה מחדש ושלב החזרה לחיים (wiser living) . המודל הזה שונה מהידוע בהקשר של חוסן ושל התמודדות עם אבל. (ראה בהמשך הרחבה על ההבדלים).

שלבים בהתמודדות טראומה קולקטיבית

מודל ארבעת השלבים הזה, שהתפתח מתוך המחקר בתחום הטראומה הקולקטיבית, מספק מפת דרכים להבנת תהליך ההתמודדות והשיקום. זהו מסע שמתחיל ברגעי המשבר ונמשך אל מעבר לשיקום הפיזי, אל עבר צמיחה והתחדשו כפי שמתואר באיור שלהלן (ישנם כמה תיאורים שלו – www.ictg.org, אני בחרתי את זה).

השלב הראשון: הגבורה בעין הסערה

ברגעים הראשונים שלאחר אסון או משבר קהילתי, מתעוררת תגובה כמעט אינסטינקטיבית של התגייסות ועזרה הדדית. זהו "השלב ההרואי", שבו אנשים פועלים מתוך תחושת דחיפות וסולידריות. הקהילה מתלכדת, ופרטים מוצאים כוחות שלא ידעו שקיימים בהם.

מאפייני השלב ההרואי הם:

• תגובה מיידית לאירוע הטראומטי

• התגייסות קהילתית ועזרה הדדית

• אדרנלין גבוה ופעילות אינטנסיבית

• תחושת אחדות ולכידות חברתית

• התעלמות מצרכים אישיים

שיטות התערבות:

• ארגון מערכות תמיכה ראשונית

• הפעלת מערך מתנדבים

• הנגשת מידע חיוני לקהילה

התערבויות אפשריות של יועץ לפיתוח ארגוני:

• הקמת צוות ניהול משבר: סיוע בהקמת צוות ייעודי לניהול המשבר, הגדרת תפקידים ואחריות.

• מיפוי משאבים: עזרה בזיהוי ומיפוי המשאבים הזמינים בארגון או בקהילה.

• תכנון תקשורת חירום: פיתוח אסטרטגיה לתקשורת פנים-ארגונית וחיצונית בזמן המשבר.

• הנחיית מנהלים: הדרכה למנהלים כיצד להנהיג בזמן משבר ולתמוך בצוותים שלהם

• ארגון מערך מתנדבים: סיוע בהקמת מערך מתנדבים יעיל ומאורגן

בשלב זה, ניתן לראות מתנדבים הממהרים לסייע, שכנים התומכים זה בזה, ותחושה חזקה של "ביחד". האדרנלין זורם, והצרכים האישיים נדחקים הצידה לטובת המאמץ המשותף. זוהי תקופה של פעילות אינטנסיבית, שבה הקהילה מגיבה באופן מיידי לאתגרים שניצבים בפניה.

אולם, כמו כל התפרצות אנרגיה, גם זו אינה יכולה להימשך לנצח.

השלב השני: כשהמציאות מכה

לאחר שדועכת ההתלהבות הראשונית, מגיע שלב ההתפכחות. זהו הזמן שבו העייפות – הן הפיזית והן הנפשית – מתחילה להיות מורגשת. הקהילה מתחילה להבין את מלוא היקף הנזק והאובדן. התסכול והאכזבה, שהודחקו בשלב הראשוני, צפים ועולים.

מאפייני שלב ההתפכחות:

• ירידה ברמת האדרנלין

• עייפות פיזית ונפשית

• תחילת עיבוד רגשי של האירוע

• הכרה בהיקף הנזק והאובדן

• תסכול ואכזבה מהמערכות

שיטות התערבות:

• קבוצות תמיכה רגשית

• הנגשת שירותים פסיכולוגיים

• יצירת מרחבים לביטוי רגשי בטוח

התערבויות אפשריות של יועץ לפיתוח ארגוני

·        קבוצות תמיכה: הקמת קבוצות תמיכה לעובדים או חברי הקהילה.

·        סדנאות לניהול לחץ: העברת סדנאות לטכניקות התמודדות עם לחץ וחרדה.

·        ייעוץ אישי: הצעת שירותי ייעוץ אישי למי שזקוקים לתמיכה נוספת.

·        הערכת צרכים: ביצוע הערכת צרכים מקיפה לזיהוי אתגרים ופערים בתמיכה.

·        פיתוח מדיניות תמיכה: סיוע בפיתוח מדיניות ארגונית לתמיכה באנשים במצבי משבר

בשלב זה, אנשים מתחילים לעבד רגשית את מה שקרה. הם עשויים לחוש תשישות, ייאוש או כעס. זהו שלב קריטי, שבו הקהילה זקוקה לתמיכה מקצועית ולמרחבים בטוחים לביטוי רגשי. קבוצות תמיכה וסיוע פסיכולוגי הופכים למשאבים חיוניים.

השלב השלישי: לבנות מחדש את העולם

כאשר האבק שוקע והקהילה מתחילה להתאושש מההלם הראשוני, מתחיל שלב ההתאוששות והבנייה מחדש. זהו תהליך ארוך ומורכב, שבו הקהילה מתחילה לשקם את עצמה – לא רק פיזית, אלא גם נפשית וחברתית. בשלב זה, אנשים מתחילים לחזור בהדרגה לשגרה, אך זוהי שגרה חדשה ושונה. הם מעבדים את הטראומה באופן עמוק יותר, מנסים לבנות מחדש תחושת ביטחון, ומחפשים משמעות בתוך הכאוס שחוו.

מאפייני שלב ההתאוששות והבנייה מחדש:

• התחלת תהליכי שיקום פיזיים ונפשיים

• חזרה הדרגתית לשגרה

• עיבוד מעמיק של הטראומה

• בנייה מחדש של תחושת ביטחון

• חיפוש משמעות ותכלית

שיטות התערבות:

• תכניות שיקום קהילתיות

• טיפולים פרטניים וקבוצתיים ארוכי טווח

• יצירת טקסים ואירועים קהילתיים לזיכרון ולהתחדשות

התערבויות אפשריות של יועץ לפיתוח ארגוני

·        תכנון אסטרטגי: סיוע בתהליך תכנון אסטרטגי לשיקום וצמיחה.

·        פיתוח מנהיגות: תכניות לפיתוח מנהיגות מותאמת למצבי משבר והתאוששות.

·        שינוי ארגוני: ליווי תהליכי שינוי ארגוני הנדרשים בעקבות המשבר.

·        בניית צוותים: סדנאות וכלים לבניית צוותים חזקים ומלוכדים.

·        פיתוח תרבות ארגונית: עבודה על חיזוק ועדכון התרבות הארגונית

זהו הזמן שבו תכניות שיקום קהילתיות, טיפולים ארוכי טווח וטקסים קהילתיים הופכים למשמעותיים ביותר. הקהילה מתחילה לרקום מחדש את הנרטיב שלה, משלבת את האירוע הטראומטי לתוך סיפור חייה המתמשך.

השלב הרביעי: חוכמת החיים החדשה

השלב האחרון במסע זה הוא מה שמכונה "חזרה לחיים חכמה יותר" (Wiser Living). . זהו שלב שמתפתח לאורך זמן, ומשקף התמודדות מוצלחת עם הטראומה. הקהילה לא רק שורדת, אלא צומחת מתוך החוויה. בשלב זה, הטראומה משולבת בנרטיב האישי והקהילתי באופן שמאפשר צמיחה והתפתחות. אנשים מפתחים חוסן אישי וקהילתי, ורוכשים תובנות חדשות על החיים ועל הקהילה שלהם. הם מסוגלים להסתכל קדימה, תוך הכרה והוקרה של העבר.

מאפייני שלב החזרה לחייםWiser Living) ):

• אינטגרציה של הטראומה לנרטיב האישי והקהילתי

• צמיחה פוסט-טראומטית

• פיתוח חוסן אישי וקהילתי

• יכולת להסתכל קדימה תוך הכרה בעבר

• תובנות חדשות על החיים והקהילה

שיטות התערבות:

• תכניות לפיתוח מנהיגות קהילתית

• יוזמות לחיזוק החוסן הקהילתי

• פרויקטים המעודדים צמיחה והתפתחות אישית וקהילתית

התערבויות אפשריות של יועץ לפיתוח ארגוני

·        למידה ארגונית: פיתוח תהליכי למידה ארגונית מהמשבר והטמעת לקחים.

·        חדשנות: עידוד תהליכי חדשנות וחשיבה יצירתית לפתרון אתגרים.

·        פיתוח חוסן: תכניות לפיתוח חוסן אישי וארגוני.

·        מנטורינג: הקמת תכניות מנטורינג לשיתוף ידע וניסיון.

·        אחריות חברתית: פיתוח יוזמות אחריות חברתית כחלק מהצמיחה

זהו השלב שבו יוזמות לפיתוח מנהיגות קהילתית ופרויקטים המעודדים צמיחה הופכים לחיוניים. הקהילה לא רק מתאוששת, אלא מתחדשת ומתחזקת.

מסע מורכב ולא ליניארי

חשוב להבין כי המסע דרך שלבים אלה אינו תמיד ליניארי או חלק. קהילות עשויות לנוע קדימה ואחורה בין השלבים, ולעתים אף לחוות כמה שלבים בו-זמנית. משך כל שלב יכול להשתנות בהתאם לאופי האירוע הטראומטי, למאפייני הקהילה ולמשאבים הזמינים לה. יתרה מזאת, בעוד שהמודל מספק מסגרת להבנת התהליך, כל קהילה וכל אירוע טראומטי הם ייחודיים. ההתערבויות והתמיכה צריכות להיות מותאמות לתרבות ולהקשר הספציפי של כל קהילה. מחקרים מראים כי תמיכה מתאימה בכל שלב יכולה לסייע משמעותית בתהליך ההחלמה. מעורבות קהילתית, מנהיגות אפקטיבית, ומשאבים מקצועיים הם מפתחות חיוניים להצלחה.

הבנת תהליך ההתמודדות עם טראומה קולקטיבית היא צעד חשוב בדרך לריפוי ולצמיחה. בעוד שהמסע יכול להיות ארוך ומאתגר, הוא גם מציע הזדמנות לחיזוק הקשרים הקהילתיים, לפיתוח חוסן, ולצמיחה משותפת. כקוראים וכחברי קהילות, הבנה זו מאפשרת לנו לתמוך טוב יותר זה בזה ברגעי משבר, ולבנות יחד עתיד חזק ומלא תקווה. היא מזכירה לנו שגם מתוך החשכה הגדולה ביותר, יש דרך קדימה – דרך שאנו סוללים יחד, צעד אחר צעד.

חשוב לזכור כי מודל זה הוא כלי להבנה וארגון של תגובות לטראומה קולקטיבית, אך כל קהילה וכל אירוע טראומטי הם ייחודיים ועשויים להציג דפוסים שונים במקצת. ההתערבויות צריכות להיות מותאמות תרבותית ולקחת בחשבון את ההקשר הספציפי של הקהילה והאירוע.

המיוחדות של צורת ההסתכלות הזאת

באיזה אופן הגישה הזאת שונה ומיוחדת מול המודלים המוכרים של התמודדות עם טראומה אישית ושלבי האבל?

הגישה של טראומה קולקטיבית מציגה מספר הבדלים משמעותיים ממודלים של טראומה אישית ושלבי אבל. להלן אתאר את ההבדלים והחידושים העיקריים:

1. מיקוד קהילתי: ההבדל המרכזי והמשמעותי ביותר הוא המיקוד הקהילתי. בעוד שמודלים של טראומה אישית ושלבי אבל מתמקדים בפרט, הגישה של טראומה קולקטיבית בוחנת את ההשפעות והתגובות ברמת הקהילה כולה. היא מתייחסת לדינמיקות חברתיות, לתהליכים קבוצתיים ולאינטראקציות בין חברי הקהילה.

2. השפעה הדדית: בטראומה קולקטיבית, יש דגש על האופן שבו חברי הקהילה משפיעים זה על זה. התגובה של אדם אחד יכולה להשפיע על אחרים, וכך נוצרת דינמיקה מורכבת של השפעות הדדיות שאינה קיימת במודלים של טראומה אישית.

3. משאבים קהילתיים: הגישה מדגישה את חשיבותם של משאבים קהילתיים בתהליך ההתמודדות והשיקום. בעוד שבטראומה אישית המיקוד הוא על משאבים אישיים ותמיכה מקצועית, כאן יש התייחסות למערכות תמיכה קהילתיות, מנהיגות מקומית ומוסדות קהילתיים.

4. זהות קולקטיבית: הגישה מתייחסת לאופן שבו הטראומה משפיעה על הזהות הקולקטיבית של הקהילה. זהו היבט שאינו קיים במודלים של טראומה אישית, והוא מתייחס לאופן שבו הקהילה תופסת את עצמה ואת סיפורה המשותף.

5. שלב ההתגייסות ההרואית: השלב הראשון במודל הטראומה הקולקטיבית, השלב ההרואי, הוא ייחודי ואינו מופיע במודלים של טראומה אישית. הוא מתאר תופעה קהילתית של התגייסות מיידית ואינטנסיבית שאינה אופיינית לתגובות אישיות לטראומה.

6. תהליכים ארוכי טווח: בעוד שמודלים של אבל אישי מתארים לרוב תהליך שמסתיים בקבלה או בהשלמה, הגישה של טראומה קולקטיבית מדגישה תהליכים ארוכי טווח של שינוי ובנייה מחדש של הקהילה. השלב האחרון של "חזרה לחיים חכמה יותר" מדגיש את הפוטנציאל לצמיחה והתפתחות קהילתית מתמשכת.

7. מורכבות וגמישות: המודל של טראומה קולקטיבית מכיר במורכבות רבה יותר ובגמישות של התהליך. בעוד שמודלים של אבל אישי לעיתים מוצגים כרצף ליניארי, כאן יש הכרה מפורשת בכך שהתהליך יכול להיות לא ליניארי, עם תנועות קדימה ואחורה בין השלבים.

8. התערבויות ברמה הקהילתית: הגישה מציעה אסטרטגיות התערבות שמותאמות במיוחד לרמה הקהילתית, כמו טקסים משותפים, פרויקטים קהילתיים ופיתוח מנהיגות מקומית. אלו שונות מהתערבויות המקובלות בטיפול בטראומה אישית.

9. הקשר תרבותי וחברתי: יש דגש רב יותר על ההקשר התרבותי והחברתי הספציפי של הקהילה. בעוד שמודלים של טראומה אישית עשויים להתייחס להקשר התרבותי, בגישה הקהילתית זהו מרכיב מרכזי בהבנת התגובה והתהליך.

10. צמיחה פוסט-טראומטית קהילתית: בעוד שהרעיון של צמיחה פוסט-טראומטית קיים גם ברמה האישית, הגישה הקהילתית מרחיבה אותו לרמת הקהילה כולה, ומתארת כיצד קהילה שלמה יכולה לצמוח ולהתפתח כתוצאה מההתמודדות המשותפת עם הטראומה.

הגישה של טראומה קולקטיבית מציעה אם כן, פרספקטיבה רחבה ומורכבת יותר על תהליכי התמודדות עם טראומה, המתייחסת להיבטים חברתיים, תרבותיים וקהילתיים שאינם מקבלים ביטוי מספק במודלים של טראומה אישית. היא מספקת כלים להבנה וטיפול בטראומות שמשפיעות על קהילות שלמות, ומדגישה את הפוטנציאל לצמיחה וחיזוק קהילתי כתוצאה מהתמודדות משותפת עם אתגרים קשים.

מקורות תיאורטיים:

1. מודל זה מבוסס על עבודתה של Judith Herman  שפיתחה מודל דומה לטראומה אישית בספרה "Trauma and Recovery" (1992).

2. החוקרים Kai Erikson ו-Jeffrey Alexander תרמו רבות להבנת המושג של טראומה קולקטיבית בעבודותיהם.

3. המחקר של Stevan Hobfoll ועמיתיו על "חמשת העקרונות החיוניים" להתערבות בטראומה המונית מספק תובנות חשובות לגבי אסטרטגיות התערבות.

4. עבודתו של Boris Cyrulnik על חוסן (resilience) מספקת תובנות לגבי תהליכי ההתאוששות והצמיחה לאחר טראומה.

ישנם כמובן מקורות ידע נוספים.