לפני כמה ימים השתתפתי בשיחה עם קולגה, והוא שאל אותי שאלה שהייתה צריכה להיות פשוטה לכאורה: "למה אף אחד מהממשלה לא מדבר איתנו על מה שקורה עם AI? הוא לא דיבר על רגולציה. לא על חוקים. הוא דיבר על משהו בסיסי יותר - על מדינה שמבינה שמתרחש כאן משהו מהותי ורוצה לעזור לארגונים (ולאזרחים) להתכונן. "תראה מה קורה בסינגפור", הוא אמר. "הממשלה שם נותנת לכל אזרח 500 דולר (סינגפורי. סביב 350 דולר אמריקאי) ללמידה דיגיטלית. ועוד 4,000 דולר אחרי גיל 40. הם מבינים שזה לא עוד 'קורס השתלמות' – זו

אחרי שכתבתי על היבטי הכלכלה, המדיניות והפסיכולוגיה של מהפכת ה-AI, הגיע הזמן לשאלה המעשית הכי חשובה לדעתי: אוקי, הבנו את התמונה הגדולה....

בפוסט הקודם שלי בנושא דיברתי על הזמנויות החדשות שנוצרות מהמהפכה הטכנולוגית, וניסיתי להשמיע קול קצת יותר מתון בשאלה "האם AI יחליף אותי בעבודה מחר בבוקר" אבל לצד האמירות המתונות (AI לא יחליף את כולמו מחר בבוקר) יש צד שני למטבע שפחות נוח לדבר עליו. כשאנחנו חוגגים את המשרות החדשות שייווצרו, מה עם אלו שיעלמו? מה עם אלה שלא יצליחו לעבור את המעבר הזה? כיועץ ארגוני, ויועץ העוסק בממשל ומדיניות ציבורית, אני מרגיש כי יש צורך להתבונן רגע על הפער הגדל בין מי שמצליח להסתגל למציאות החד

קבלו סיפור אמיתי, שהצגתי כמקרה לניתוח לקבוצת סטודנטים שלי: הפרויקט שלנו חרג מהתקציב בפעם השלישית השנה. המנהל הגיב מיד: 'נצמצם עלויות...

יניב אלטרס בפרק השלישי בסדרת המאמרים העוסקת באסטרטגיות צמיחה בעת משבר, נתמקד בהיבט קריטי ומכריע: תפקידה המשמעותי של הנהלת הארגון כמנהיגות...