האם באמת הרובוטים עומדים להחליף אותנו? חלק 14 - כשהעולם משקיע במירוץ, אנחנו משקיעים בהישרדות/ יניב אלטרס
- יניב אלטרס
- לפני 12 דקות
- זמן קריאה 4 דקות
לפני כמה ימים השתתפתי בשיחה עם קולגה, והוא שאל אותי שאלה שהייתה צריכה להיות פשוטה לכאורה: "למה אף אחד מהממשלה לא מדבר איתנו על מה שקורה עם AI?
הוא לא דיבר על רגולציה. לא על חוקים. הוא דיבר על משהו בסיסי יותר - על מדינה שמבינה שמתרחש כאן משהו מהותי ורוצה לעזור לארגונים (ולאזרחים) להתכונן.
"תראה מה קורה בסינגפור", הוא אמר. "הממשלה שם נותנת לכל אזרח 500 דולר (סינגפורי. סביב 350 דולר אמריקאי) ללמידה דיגיטלית. ועוד 4,000 דולר אחרי גיל 40. הם מבינים שזה לא עוד 'קורס השתלמות' – זו תכנית הישרדות לאומית."
"ואצלנו? הוא שאל. "אצלנו הממשלה עסוקה בלשרוד את השבוע הבא."
כשמסתכלים על המספרים
אז בואו נדבר מספרים לרגע. לא כדי לדכא (יש לנו מספיק..), אלא כדי להבין איפה אנחנו עומדים.
ארה"ב משקיעה כ-11 מיליארד דולר בשנה בתקציב פדרלי בתחום ה-AI. סין? קרוב ל-50 מיליארד דולר במימון ממשלתי ישיר, ועוד מיליארדים דרך חברות "עסקיות" לכאורה, אבל למעשה בשליטה ממשלתית.
ישראל? 133-250 מיליון דולר לשלוש שנים.
אבל זה לא סיפור על תקציבים גדולים מול קטנים. מדינות קטנות לא אמורות להתחרות עם סין בכסף גולמי. הסיפור הוא על משהו אחר - על סדרי עדיפויות.
כשסינגפור מקצה 500 דולר לכל אזרח ללמידה דיגיטלית, היא לא רק מחלקת כסף. היא אומרת: "זה כל כך חשוב שאנחנו משקיעים בזה באופן משמעותי."
כשארה"ב בונה את Project Stargate (500 מיליארד דולר על 4 שנים) והיא מקימה 7 סופר-מחשבים חדשים במעבדות הלאומיות שלה - היא לא רק קונה חומרה. היא אומרת: "זו תשתית לאומית קריטית, כמו כבישים וחשמל."
כשהאיחוד האירופי משיק את InvestAI (200 מיליארד יורו), למרות כל הבירוקרטיה והקשיים שלו, הוא אומר: "אנחנו לא יכולים להישאר מאחור."
ואצלנו?
התוכנית הלאומית הישראלית בתחום ה- AI שאושרה ב-2024, מקצה 500 מיליון שקל (כ-133 מיליון דולר) עד 2027. זה כולל:
• מכון מחקר לאומי
• הסופר-מחשב הראשון של המדינה (עדיין בתכנון)
• פיתוח מודלי שפה בעברית וערבית
• אינטגרציה של AI בשירותים ציבוריים
זה לא כלום. זה משהו. אבל בואו נהיה כנים - זה גם לא מספיק.
לא כי אנחנו צריכים להשקיע כמו סין. לא כי אנחנו צריכים לבנות 7 סופר-מחשבים כמו ארה"ב.
אלא כי אנחנו כבר לא בוחרים מתי להתמודד עם המהפכה הזו - היא כבר כאן.
הפער האמיתי: לא בכסף, בחשיבה
מה שמדאיג אותי, כמי שעובד עם ארגונים בתהליכי שינוי, זה לא רק גודל התקציב.
זה שאין שיח לאומי אמיתי על מה שקורה.
בדנמרק, מערכת ה-"Flexicurity" מזהה מוקדם תעשיות בסיכון ומציעה לעובדים הכשרה מחדש לפני שהעבודה נעלמת. זה לא תיקון בדיעבד- זו חשיבה פרואקטיבית.
אצלנו? כרגיל, אנחנו מחכים שהבעיה תגיע ואז נראה מה לעשות.
סינגפור מטפלת ב-AI כאתגר של הון אנושי קודם כל ורק אחר כך כאתגר טכנולוגי.
האם יש בישראל תוכנית כזו? האם משרד החינוך מדבר עם משרד הכלכלה? האם מישהו שואל את מורי בתי הספר איך הם מכינים את הדור הבא?
מה שאנחנו כן עושים טוב
בואו נהיה הוגנים לרגע.
הסקטור הפרטי הישראלי חזק: מיליארדים הושקעו השנה במגזר הפרטי בישראל בחברות בתחום ה- AI, למרות המלחמה ולמרות מצבנו הפוליטי, ויש לנו גם יתרון מוכח ב- AI ביטחוני וסייבר,. רק השבוע נסגרה עסקת ענק של אלביט עם איחוד האמירויות.
אבל- ויש כאן "אבל" גדול- כל זה קורה למרות המדינה, לא בזכות המדינה.
המגזר הפרטי רץ קדימה. מעבדות מו"פ של חברות רב-לאומיות פותחות כאן אתרים וסטארטאפים מגייסים מאות מיליונים.
ומה שזה אומר בפועל? שהפער בין מי שיצליח למי שייפול בין הסדקים הולך ומתרחב.
העובד בהיי-טק שמקבל תקציב להכשרה מהחברה שלו? הוא יהיה בסדר.
העובדת במפעל טקסטיל בדימונה? (אבל הפעם באמת המפעל טקסטיל...) מה התוכנית בשבילה? מי יעשה לה reskilling?
שאלות שמישהו צריך לשאול
אני לא פוליטיקאי. אני לא כלכלן.
אני יועץ ארגוני שעובד עם אנשים בשטח.
אבל יש כמה שאלות שלדעתי מישהו בכנסת או במשרדי הממשלה צריך לשאול:
איפה התוכנית הלאומית להכשרת מחדש של עובדים?
לא עוד קורסי השתלמות כמו שהיו. משהו אחר. משהו שמבין שאנשים בגיל 45-55 צריכים להיות מוכשרים מחדש בצורה משמעותית.
איפה השיח הציבורי על UBI או מודלים חלופיים?
אני לא אומר ש-UBI היא התשובה. אבל אני אומר שמישהו צריך להתחיל לדבר על זה. כי אם רבע ממשרות הייצור יעלמו בעשור הקרוב (ויש תחזיות כאלו), מה התוכנית?
איפה המנגנון הבין-משרדי?
משרד החינוך עושה דבר אחד, משרד הכלכלה דבר שני, משרד החדשנות דבר שלישי. מי מתאם? מי בודק שהכל עובד יחד?
איפה היעדים הברורים?
"לקדם" AI זה לא יעד. זה סלוגן. מה באמת אנחנו רוצים להשיג? כמה אנשים? באילו תחומים? ומתי?
פתח לתקווה
אני לא כותב את זה כדי לדכא כאמור, יש לנו מספיק סיבות....
אני כותב את זה כי אני מאמין שאנחנו יכולים לעשות דברים טוב יותר.
ישראל הוכיחה שוב ושוב שהיא יודעת לעשות דברים בלתי אפשריים כשיש מיקוד ורצון אמיתי.
אנחנו הפכנו מדבר לגן. יצרנו תעשיית הייטק מאפס. פיתחנו מערכות הגנה שהעולם כולו רוצה.
אנחנו יכולים גם לנהל מעבר חכם לעידן ה- AI.
אבל זה לא יקרה מעצמו. וזה לא יקרה רק דרך הסקטור הפרטי.
זה דורש החלטה של מדינה שהיא מוכנה להשקיע לא רק בפצצות, אלא גם במוחות ובאנשים.
אז מה עושים?
כאנשי פיתוח ארגוני, כמנהלים, כעובדים - אנחנו לא יכולים לחכות שהממשלה תתעורר.
אנחנו צריכים לקחת אחריות על עצמנו, על הארגונים שלנו, על הקהילות שלנו.
אבל אנחנו גם יכולים - וצריכים - לדרוש יותר.
לדרוש שיח ציבורי אמיתי.
לדרוש תוכניות ברורות.
לדרוש שמישהו ייקח אחריות לאומית על מה שקורה.
כי בסופו של דבר, כשהמגזר הפרטי רץ קדימה והמדינה נשארת מאחור, מי שמשלם את המחיר זה לא האלופים של ההיי-טק.
זה המורה מחיפה, הטכנאי מבאר שבע, האחות מירושלים - כל האנשים שעובדים קשה אבל לא בעולם שמשתנה במהירות שבה משתנה ההיי-טק.
הם מגיעים לעבודה בוקר אחד ומגלים שהכללים השתנו.
והממשלה? לא הייתה שם כדי לעזור להם להתכונן.
זה לא צריך להיות ככה.
ואם יש מישהו שקורא את זה ויש לו את היכולת לעשות משהו - זה הזמן.
לא בעוד שנתיים. לא אחרי הבחירות הבאות.
עכשיו.
תגובות