האם באמת הרובוטים עומדים להחליף אותנו? חלק 2- שאלות קשות של מדיניות ציבורית/ יניב אלטרס
- יניב אלטרס
- 4 באוג׳
- זמן קריאה 3 דקות
בעוד אנחנו חוגגים את המהפכה הטכנולוגיה החדשה, יש שאלה לא נוחה שעולה מתוך דוח הפורום הכלכלי העולמי, ובכלל, מכל השיח על "העובד המולטי-ווטאבר", זה שמנווט לעצמו קריירות, ממליא את עצמו מחדש ואוחז במיליון מיומנויות כמו קוסם: מה יקרה עם אלה שלא יעמדו בקצב?
כשאנחנו מדברים על כל אותן משרות חדשות, אנחנו פחות אוהבים לדבר על אלו שיוחלפו - ועל האנשים שמאחורי המספרים האלה.
האמת הקשה היא שלא כולם יכולים לעבור "רה-סקילינג" או "אפ-סקילינג" בהיקפים המדוברים.
לא כולם יכולים להפוך למומחי בינה מלאכותית או למנהלי נתונים, או למיקס-מאסטרים אינטר- דיסציפלינאריים רב-מימדיים אינטר-גלאקטיים (או איך שלא קוראים למשרות החדשות הללו שאנשים מגניבים, משכילים וצעירים יעשו עם בינה מלאכותית).
ובעוד שאנחנו מטיפים לאחריות אישית ולמידה מתמשכת, אנחנו מתעלמים מהעובדה שהיכולת והנגישות להסתגל לשינויים הללו אינה מופצת באופן שווה בחברה.
עובד בן 55 במפעל, קופאית בת 48 בסופרמרקט, נהג משאית בן 52 - האם באמת נצפה מהם להפוך למשהו כל כך קיצוני שהם לא?
האם בן אדם שלא נגע במחשב במשך עשרים שנה יכול באמת לרכוש מיומנויות דיגיטליות מתקדמות תוך כמה חודשים?
השפה של "הזדמנות שווה" והאחריות האישית נשמעת נפלא בדוחות יפים, אבל במציאות היא יוצרת סוג חדש של דרוויניזם כלכלי - הישרדות החזקים והמסוגלים ביותר. ועל סטרואידים.
כאן נכנסת לתמונה האחריות של המדינה ושל המוסדות הציבוריים.
אם השוק החופשי יוצר מצב שבו טכנולוגיה חדשה מותירה מאחוריה מיליוני אנשים, זו כבר לא בעיה פרטית של "אי התאמה למקצוע" אלא אתגר חברתי שמחייב מענה מעולמות המדיניות הציבורית.
המדינות שהותירו לכוחות השוק החופשי לקבוע לבדם את קצב השינוי ואת עלותו החברתית מוצאות עצמן עם אי שוויון הולך וגובר, אבטלה מבנית והידרדרות של שכבות שלמות.
הבעיה עמוקה יותר מסתם "חוסר מיומנויות". זו בעיה של כוח כלכלי וחברתי. הטכנולוגיה החדשה מגיעה מחברות ענק שהאינטרסים שלהן הם מקסום רווחים ויעילות, לא שמירה על תעסוקה מקומית או רווחת העובד הפשוט.
כשאמזון מחליפה קופאים ברובוטים, או כשאפליקציות הסעות שיתופיות מחליפות נהגי מוניות, הרווחים זורמים ברובם למעלה אבל העלות החברתית נשארת למטה - בקהילות מקומיות, במשפחות ובמדינות שצריכות להתמודד עם האבטלה.
אמירות על "יצירת ערך משותף" ו"קפיטליזם מודע" נשמעות יפה בכנסים ובמאמרים, אבל המבחן האמיתי הוא מה קורה עם העובד הפשוט בבאר שבע או בפתח תקווה כשהרובוט (שם קוד) לוקח את המשרה שלו. האם החברה תדאג לו, או שתגיד לו "תסתגל או תיעלם"? זו שאלה מוסרית לפני שהיא כלכלית.
אז בואו נעיר לרגע את מארקס קשישא מקברו, ונבחן חלק מן האמירות המרקסיסטיות באור עכשווי.
לא מדובר על מאבק מעמדות קלאסי, אלא על מאבק חדש בין בעלי ההון הטכנולוגי, לאו דווקא בעלי ההון, יותר אלו האוריינים, הצעירים והמעודכנים, שאוחזים באוריינות ומסוגלים, נכון לעכשיו, להשתנות ולהתגמש, ואפילו לפרוח ולייצר לעצמם יכולות מדהימות בשילוב AI - אלו שמחזיקים באלגוריתמים, בנתונים, וביכולת לעצב את עתיד העבודה, לעצמם ולאחרים, לבין כוח העבודה המסורתי שנדחק יותר ויותר לשוליים.
השוק החופשי יוצר אלגוריתמים שמקסמים רווחיות, לא רווחה חברתית. וזה בסדר, זה תפקידו.
הבעיה היא שהמדינות מותירות לטכנולוגיה לקבוע את כללי המשחק במקום לעצב אותם בעצמן, או במילים אחרות- הממשלות לא במגרש.
הפתרון לא יכול להיות רק "תכניות הכשרה" או סיוע למובטלים. לא במהפכות בקנה מידה כזה.
חייבת להיות כאן לקוחת אחריות, התערבות מערכתית שכוללת הבנה של משמעויות המהפכה על שוק העבודה, השקעה ציבורית מסיבית בחינוך והכשרה, ובמקרים מסוימים גם דיון על רשתות ביטחון נרחבות. כמו על הכנסה בסיסית בלתי מותנית.
כמה מילים על UBI
הכנסה בסיסית לכול (באנגלית: Universal Basic Income) היא שיטה כלכלית שמציעה תשלום אחיד המשולם על ידי המדינה במועדים קצובים לכל אדם בוגר בחברה באופן שאינו תלוי במידת עושרו או עוניו.
שיטה זו מוצעת כאלטרנטיבה לשירותי הרווחה והתשלומים שאמורים להבטיח שאנשים לא ישקעו בעוני עמוק, בעיקר במדינות מפותחות.
השיטה מתבססת על כך שלכולם תהיה הכנסה מינימלית.
על פי השיטה, הכנסה בסיסית אמורה להיות משולמת בקביעות, ועל בסיס אישי לכל אדם בגיר.
היא אינה דורשת מבחני הכנסה וגם לא התחייבות לבצע עבודה כלשהי.
לרעיון ההכנסה הבסיסית שלוש מטרות עיקריות:
הראשונה - להעניק לאנשים חופש ללא תנאי לחיים בעלי משמעות, בעידן בו אולי לא נצטרך כל כך הרבה אנשים בשוק העבודה.
השנייה - למגר את העוני וחוסר השוויון, שרק צפוי להאמיר.
והשלישית - לבטל את שיטות הסעד הקיימות. אנחנו לא מדברים פה כבר על שוליים בקצה הסקאלה אלא על חלק משמעותי מן החברה.
ניסיונות ומחקרים על UBI מתבצעים בשנים האחרונות במספר מדינות בעולם, בהיקף מוגבל, והתוצאות מאוד מעודדות, אבל אף ממשלה עוד לא ניסתה לבצע את זה בסקייל ענק אמיתי. אולי עוד לא היה צורך עד עכשיו...
זה היה רק מודל כלכלי-פוליטי אחד מיני רבים בו דנים היום.
אני בעצמי לא משוכנע במאה אחוז שזה המודל הכי טוב, אם יש כזה דבר, או אפילו ישים, ומהן ההשלכות של היישום שלו. אלו שאלות מאוד מורכבות. אבל מישהו צריך לקחת את המושכות ולדון בנושאים הללו, לפחות ברמה הלאומית, אם לא ברמה הגלובלית.
כשאנחנו מדברים על עתיד העבודה, אנחנו לא יכולים להתעלם מהעובדה שהטכנולוגיה היא כלי פוליטי.
מי שולט בה, מי מרוויח ממנה, ומי קובע את כללי השימוש בה - אלה השאלות המרכזיות.
העתיד לא יהיה טוב יותר רק כי הוא טכנולוגי יותר.
הוא יהיה טוב יותר רק אם נדאג שהוא יהיה צודק יותר.
תגובות