מאת: אבי שחף
פתיח שלאחר המלחמה
ב-1 באוקטובר 2023 מסרתי את כתב היד של הספר להוצאת רסלינג, יצאתי לחופשה קצרה והמתנתי לתשובתם. שבוע לאחר מכן האדמה רעדה ואיתה ההבנה שהמציאות החדשה, שתתהווה לאחר המלחמה המזעזעת, לא תהיה דומה לזו שהכרנו. התלבטתי ביחס להוצאת הספר לאור. האם נכון להוציא ספר שבבסיסו כאב משותף, שותפות גורל וחיבור אנושי בין פלסטינים ובין ישראלים על רקע ההתקפה הברברית והאכזרית של החמאס? מה המשמעות של הארגון ששמו "פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני" לאחר ה-7 באוקטובר? האם הספר שנכתב לפני הטבח בכלל רלוונטי כעת?
הייתי זקוק לפרק זמן כדי לחשוב, לנסות להבין ולעכל, להיות שלם עם עצמי. הטלפון שקיבלתי מעידן צבעוני, עורך ההוצאה, כחודש לאחר שפרצה המלחמה, שבו הוא אישר עקרונית את קבלת הספר, שימח אותי ועודד אותי, אבל עדיין השאיר אצלי סימני שאלה. הבנתי שכל עוד מתנהלת מלחמה בעזה לא יהיה זה נכון להוציא את הספר, אך המחשבות על "היום שאחרי" חידדו תובנה אחרת. המסרים שעולים מסיפוריהם של חברי פורום המשפחות השכולות הם עדות להבנת המורכבות של הסכסוך, שלא רק שאינה מטשטשת את הזוועות של החמאס כארגון פונדמנטליסטי, רצחני ואכזרי, אלא מחדדת את ההבחנה בינו ובין משפחות פלסטיניות נורמטיביות שמדברות על פיוס, על אנושיות ועל אמונה בשלום.
תקוותי שעם שוך הקרבות נצליח להתמודד עם הצורך לחלוק כאב ושותפות גורל, ומהמקום הזה נוכל לצמוח.
תקוותי שפורום המשפחות השכולות יוכל, לאחר ההלם שעברנו, להוות מודל לבניית עולם חדש, עולם של אמונה באדם, בטוב שבו ובאנושי שבו, שינצח את הרוע, את הסבל ואת הזוועה.
נובמבר 2023
פתח דבר
"וכאשר הלילה מעלה את התהום
התהום מעלה שדות וגנים"[1]
ארגונים מעניינים אותי. בני אדם שפועלים יחד, במסגרת ארגונית בדרך כלל בעלת רמת פורמליות גבוהה, שיש בה היררכיה, תפקידים, משימות ומערכות יחסים – זו תופעה שמרתקת אותי שנים רבות. מה מתרחש שם בתוך הישויות האלה שנקראות ארגונים? מה גלוי ומה חבוי? על מה מדברים, ומה משתיקים? אילו תרבויות ארגוניות מתהוות ומתעצבות בתוכם? מה מאפשר לארגונים לצמוח ולפרוח, ומה מביא אותם לדעיכה ולמוות? כל אלה הן שאלות שהעסיקו אותי וליוו את עבודתי עוד לפני שנכנסתי לכתוב על הארגון המרתק ששמו "פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני".
פורום המשפחות, בשמו המקוצר, שהוקם ב-1995 על ידי יצחק פרנקנטל, ומאז פועל ברציפות, הוא ארגון שאין דומה לו.
מה יש בארגון הזה שמעורר רגשות מעורבים ושונים כלפי עצם קיומו? כיצד הוא פועל? מה מניע אנשים ששייכים לשני מחנות אויבים למצוא דרך לשלב ידיים ולשתף פעולה? איך רצון לנקום הופך לכמיהה לפיוס? מהם הסיפורים של אנשי פורום המשפחות השכולות? שאלות אלו ואחרות היו ככל הנראה הטריגר להחלטה שקיבלתי לצאת לדרך ארוכה שבה אפגוש בני משפחות שכולות – ישראלים ופלסטינים – ואנסה להבין אותם, להכיר ולו במעט מי הם, מהו השכול שחוו, מה הביא אותם להצטרף לארגון הזה, ואילו אירועים שבהם הם לקחו חלק במסגרת חברותם או עבודתם בפורום המשפחות הותירו בהם רושם מיוחד.
לא ידעתי עד כמה הסיפורים שאשמע יהיו קשים לעיכול. המילה "כאב" הדהדה אצלי עם סיום כל מפגש. היא הכתה בי ושלחה אותי לקרוא את ההגדרה שלה במילון אבן שושן, שם נכתב כך: "צער עמוק, יגון קשה ומדכא". ההגדרה המילונית הזאת, אשר בשונה מהגדרות מילוניות בדרך כלל, שהן סכמתיות ופורמליות, טעונה במילים רגשיות. קראתי את חמש המילים שמרכיבות אותה, והיא לא הקלה על המועקה שחשתי.
לאחר כל מפגש אני חוזר לביתי ומתמלל את הסיפורים ששמעתי, מקשיב לקולו של כל מרואיין, הפעם מתוך מכשיר ההקלטה. המילים נאספות למשפטים והמשפטים לשורות ולדפים, ומתוכם אני שומע לא רק את קולו של האדם שסיפר לי את אותן המילים שיצאו מפיו ומליבו במפגש האינטימי שהיה לנו לפני זמן קצר, אלא רואה את דמותו שוב מול עיניי. מאחורי כל סיפור ישנם פנים, עיניים, קולות, ובעיקר עצב – ואלה ממשיכים ללוות אותי בתהליך התמלול של כל ריאיון. אני כותב ומרגיש את הכאב העצום הבלתי נתפס שמלווה את המרואיין מאז האסון שקרה לו, ושימשיך ללוות אותו כל חייו. סיפורים של פלסטינים, סיפורים של ישראלים, של הורים, של בני זוג, של אחים ואחיות – אותו כאב, אותו שכול. חגורת הנפץ של מחבל מתאבד באוטובוס בליבה של עיר או כדור בודד של חייל במחסום לעבר אזרח פלסטיני חף מפשע – גורל זהה לשניהם: מוות מיותר, פצע בנפש, סיוטים ליליים, כעסים שלא תמיד ברור לאן ינותבו, געגועים קורעי לב. הבחירה בדיאלוג ובעשייה משותפת אינה מובנית מאליה. אני מגלה דרך הסיפורים האנושיים מקרים רבים של מתן משמעות לכאב ולאובדן, הפיכת האין ליש, ואולי גם סוג של ריפוי.
מה למדתי מרואנדה?
לפני מספר שנים השתתפתי בכנס בקיגאלי, בירת רואנדה, במסגרת חברותי בארגון הבינלאומי Human Dignity and Humiliation Studies - ארגון שמנסה לקדם את ערך כבוד האדם בעולם. הסיפורים ששמעתי על תהליך הפיוס שעברה רואנדה לאחר ג'נוסייד, שבו כ-800 אלף בני אדם חפים מפשע נרצחו באכזריות בפרק זמן של שלושה חודשים, עוררו אצלי השתאות. שני שבטים חיו שנים רבות זה לצד זה, קיימו יחסי שכנות טובה, שיתפו פעולה ויצרו יחסים הרמוניים. אך לאחר תהליך של דהומניזציה שפיתחו בני ההוטו כלפי שכניהם בני הטוטסי, קמו הראשונים ורצחו את שכניהם. אולם למרות הכאב, האיבה והאובדן הבינו שני הצדדים שדרך השלום אפשרית ועדיפה על פני הסלמת השנאה, ובנו מנגנון ליצירת חיים המשכיים, חיים משותפים, חיים של סליחה, פיוס ושלום.
נציגי המדינה, ביניהם אנשי ממשל, חוקרים מהאקדמיה ואנשי דת, הציגו בפנינו בכנס כיצד שימוש במנגנונים מסורתיים של גישור ופיוס סייעו בתהליך המורכב של איחוי הקרע העמוק ויצירת תנאים שיאפשרו לשני הצדדים לפעול בדרך של שלום.
אנושיות מול פוליטיקה
האם הספר מביע עמדה פוליטית? יש שיטענו שבעצם בחירת הנושא קיימת אמירה פוליטית. אחרים יראו את הספר כמתמקד בסיפורים אנושיים – סיפורים שאותם מספרים אנשים שפועלים בארגון דו-לאומי, שאינו מזוהה עם מפלגה מסוימת, אבל במורכבותו מחובר עם חלקים מסוימים בחברה הישראלית ודחוי על ידי חלקים אחרים. להערכתי, יש כאן נגיעה באזור שנוי במחלוקת, נדיר, מסקרן ולא מובן מאליו. כחוקר נרטיבי אני מנסה להבין את עולמם של אנשים שחווים שכול, כשבבסיס הם אויבים זה לזה, ובכל זאת הם מוצאים דרך להתחבר ולפעול בתוך מסגרת משותפת. ההתבוננות שלי על הארגון היא דרך הקשבה לסיפורים על אירועים משמעותיים של אנשים שבחרו להשתייך אליו. אני נמנע מלשאול שאלות בעלות אופי פוליטי, ורואה בהיבט האנושי העולה בכל ריאיון נקודת חוזק שעליה ניתן יהיה לבנות ספר שלם. לאור זאת אני מציע להשאיר את השאלה האם ועד כמה ניתן להפריד בין הממד האנושי והממד הפוליטי כשאלה פתוחה שנתונה לפרשנויות שונות.
דילמה בין שתי דרכי פעולה
עם היציאה לדרך שאלתי את עצמי כיצד אמקד את ההתבוננות על ההיבט הארגוני. התלבטתי בין שתי אפשרויות שדרכן ניתן יהיה להבין מהו הארגון המיוחד הזה: הראשונה – היצמדות לנקודת המבט הנרטיבית בלבד, והבנת מהותו של הארגון רק דרך הסיפורים האנושיים שיספרו המרואיינים. באפשרות זו אצמצם למינימום את מידת ההשפעה שלי כחוקר על הממצאים שיתקבלו. שתי השאלות הנרטיביות – סיפורי ההצטרפות לארגון וסיפורים על חוויות משמעותיות במסגרת הפעילות בו – יהיו מקורות ההשפעה היחידים באינטראקציה בין המראיין והמרואיין. הסיפור של המרואיין יהיה ליבת הספר.
האפשרות השנייה – חקירה של סוגיות עומק ארגוניות במהותן, דרך שאלות שיתווספו לפן הנרטיבי, למשל: מהו החזון של הארגון וכיצד הוא נוכח בחיי הפורום? איך נוסחו מטרות הארגון ואילו פעולות נעשות להשגתן? הניהול והמנהיגות: באילו צורות הם באים לידי ביטוי? אילו תפקידים קיימים בארגון, ומהם היחסים בין בעלי התפקידים שעובדים בשכר לבין המתנדבים? כיצד מאופיינים יחסי הארגון עם הסביבה שלו? ושאלות נוספות.
באפשרות זו, בנוסף לאיסוף הסיפורים האנושיים, אגביר את מעורבותי ואת מידת ההשפעה שלי על הממצאים שיתקבלו דרך השאלות המכוונות. הבחירה לא הייתה לי קלה משום שיש יתרון וחיסרון לכל אחת משתי האפשרויות הללו: באפשרות הראשונה אני נשאר נאמן לחלוטין לגישה הנרטיבית אך עלול לאבד מידע נוסף חשוב, ובאפשרות השנייה אני מעצים את ההיבט הארגוני ומחליש את המרכזיות של ההיבט הנרטיבי, אך יכול להעשיר את הידע על הארגון.
לאחר שקראתי שוב ושוב את סיפורי המרואיינים הגעתי למסקנה שיהיה לי נכון יותר לבחור באפשרות הראשונה. הסיפורים התגלו כבעלי עוצמה רבה מאוד, הן בהיבט הרגשי והן בפוטנציאל לזהות בהם מסרים (end points) דומיננטיים ומגוונים שמאפשרים חתירה אפקטיבית לניסוח תובנות. עם זאת, ומבלי לפגוע בהחלטה העקרונית שקיבלתי, מצאתי לנכון להקדיש מקום לתעודת הזהות של הפורום (כפי שכתבו אותה מנהליו) שמכילה את החזון של הארגון. זאת משום שהחזון הוא מעין הצדקה לקיומו של הארגון, לדואליות שאיתה מתמודדים חבריו, ללידתו של הפורום, להתפתחותו ולזהותו הייחודית.
לקראת המפגשים עם חברי פורום פלסטינים
המפגש עם חברי פורום פלסטינים שונה עבורי מהמפגש עם עמיתיהם הישראלים. לצערי, לפני כתיבת הספר, פגשתי ישראלים רבים שחוו שכול כתוצאה מהסכסוך, ולא פגשתי אף פלסטיני שנקלע לאותה סיטואציה של צער עמוק ויגון קשים. כיצד אגיע לראיין פלסטינים? שאלה זו העסיקה אותי מיד בתחילת העבודה על כתיבת הספר. ראשית, אינני דובר ערבית, ושנית, אנחנו חיים באזורים שונים, שאמנם קרובים זה לזה גיאוגרפית אך הניידות ביניהם איננה פשוטה. עד כמה יהיה קל לחברי פורום פלסטינים להיפתח בפניי? מה אייצג עבורם? איך נתגבר על הפערים התרבותיים הבלתי נמנעים, על משקעים שאנחנו נושאים איתנו מילדותנו? מדוע שישתפו איתי פעולה? ואיזו חוויה זו תהיה עבורי לראיין בני משפחות שכולות פלסטיניות? אם מפגש כזה עם משפחות שכולות ישראליות קשה לי, ודורש ממני לגייס כוחות נפש רבים, הרי שמפגש דומה עם בני משפחות שכולות שנמצאים לכאורה בצד השני של המתרס יהיה לי קשה שבעתיים. האם באמת אקבל מהם סיפורים משמעותיים שיעזרו לי לקדם את הספר? האם אצליח לעורר בהם אמון?
במשך שבועות אחדים נעתי בתוך עצמי בין הרצון לתת מקום לשאלות הללו, שמקורן בעולם הרגשי, לבין הדחף לעבור לביצוע ראיונות עם חברים ועובדים פלסטינים. ידעתי מלכתחילה ששאלות אלו ימשיכו ללוות אותי לכל אורך המחקר. אצטרך ללמוד מתי לאפשר להן לעלות ולשהות בתוכי, ומתי "לבקש" מהן להניח לי ולאפשר לי להתקדם בעשייה: במפגשים, בראיונות ובכתיבה.
המשרד הפלסטיני של פורום המשפחות שוכן בבית ג'אלה, כפר קטן ליד בית לחם, קרוב מאוד לשכונת גילה שבירושלים. יואב פק, עמית וחבר יקר, שותף מקצועי בעבר וכיום עובד בפורום המשפחות השכולות, התנדב לעזור לי. הוא קישר אותי עם עמיתו מוחמד אל באו, פלסטיני דובר עברית, שהסכים להתראיין, לחבר ביני לבין חברי פורום פלסטיניים ולשמש כמתורגמן במקרים של מרואיינים שאינם דוברי עברית. התנסיתי בעבר בהנחיית צוותי חינוך במוסקבה בעזרת מתורגמנית, וזכרתי עד כמה קשה ומורכבת העבודה במתכונת זו, עד כמה היא תובעת ממני ריכוז והקשבה, מהירות וחדות, אמון במתרגם שמתווך ביני לבין המשתתפים בסדנאות בעבר, או במרואיינים כעת. זכרתי גם את התלות שלי במתרגם ואת התקווה שנבין זה את זה, שנצליח "לקרוא" לא רק את המילים אלא גם את מה שמסתתר ביניהן.
ללא עזרתם של מוחמד ויואב לא הייתי יכול לפגוש פלסטינים, והספר לא היה רואה אור. וכך, בבוקר חורפי, קר וגשום בסוף חודש דצמבר, כשהאורות והצבעים הססגוניים של חג המולד הנוצרי מאירים ברקע ומעוררים תקווה לשנה חדשה, טובה יותר, עליתי לירושלים. פגשתי את יואב ליד הר הרצל [כמה סמלי...] ומשם נסענו יחד למפגש הראשון עם מרואיינים פלסטינים בבית ג'אלה.
בית ג'אלה נגלתה לנו ברגע אחד מחלון הרכב. בתי אבן פשוטים ויפים שמסודרים בסדר מופתי נחשפו לנו תוך כדי הנסיעה בכביש המתפתל שיוצא מירושלים, עובר דרך מחסום אחד של הצבא וממשיך ועולה לגובה לא רב. כפר פלסטיני שָׁלֵו – חיים של בני אדם שנקלעו למציאות קשה ובתוכה הם עובדים, לומדים, בונים משפחות, מגדלים ילדים, נפרדים מיקירים. משרדי הפורום הפלסטיני שוכנים בבית כזה שנראה בדיוק כמו כל אחד מהבתים האחרים בכפר. יואב ואני נכנסים פנימה. אני עורך היכרות קצרה עם מוחמד, שיושב ליד שולחן פשוט ואסתטי, ומזהה שלושה אנשים שאותם רתם מוחמד לריאיון איתי. עיניי מזהות מיד ליד שולחנו של מוחמד שלט פשוט שעליו כתובה באותיות גדולות המילה "HOPE".
אני עוקב אחר המבטים של המרואיינים שהסכימו להגיע למשרדי הפורום ולהקדיש זמן למפגש, מודה לכולם, במיוחד למוחמד, ומצפה שהזרות שאותה אני חווה כעת תתפוגג אט אט. אנחנו שותים קפה ומנסים ליצור שיחת חולין כשעברית וערבית מתערבבות זו בזו. אני מרגיש שחרף הזרות בינינו יש לי פרטנר פלסטיני שיעזור לי להתגבר על מחסום השפה ויאפשר לי לצאת מהמפגש הזה באופן שונה מזה שבו נכנסתי אליו.
אי הבנה ראשונה: המרואיינים הפלסטינים הגיעו יחד ומצפים לריאיון קבוצתי, מעין סדנה שבה כולם ידברו יחד על הכול. אני נאלץ להסביר שכל ריאיון ייערך במפגש עם אדם בודד, ויש חשיבות לאפשר לכל מרואיין לספר את סיפורו בארבע עיניים – הוא והמראיין. ההקשר הקבוצתי, שעליו ברכתי כל כך הרבה פעמים במהלך עבודתי הייעוצית, אינו מתאים לריאיון נרטיבי בנושא כל כך רגיש. יואב, שעדיין נמצא בחדר, מחזק את הבקשה שלי ומקל עליי ברגע מתוח.
ארבעה ראיונות הסתיימו. המתח שהצטבר אצלי מתחיל להתפוגג אט אט ואת מקומו ממלאת מועקה קשה. אני מנסה לסדר את המחשבות בעקבות הסיפורים ששמעתי, שניים בעברית ושניים בערבית, וחווה "blackout" מוחלט. מזל שהכול מוקלט, אני חושב לעצמי, ומקווה שאוכל להתחבר לסיפורים בעוד יומיים-שלושה. זו הפעם הראשונה שבה אני נחשף לשכול של פלסטינים: עיניים שמספרות על כאב עמוק, געגועים לבן שנהרג, לאח האהוב שאיננו, לאב שמצא את מותו במחסום כשהוא מתפתל מכאב בדרך לבית חולים שאליו לא הגיע, רצון לנקמה שמשתנה לערוץ של פיוס, אנושיות שחוצה טריטוריות.
יואב לוקח אותי חזרה לירושלים ואנחנו מתיישבים לארוחת צהרים. אני משתף אותו בתחושות הקשות שלי וחושב עם עצמי – כמה טוב שהוא יודע להקשיב. מספר חודשים לאחר מכן אני נוסע פעם נוספת לבית ג'אלה כדי להיפגש עם מרואיינים נוספים. הפעם אני נוהג בעצמי. הדרך נראית מוכרת, ואני מנווט בקלות לבית שבו שוכנים משרדי הפורום. במפגש הזה הראיונות זורמים יותר, התרגום של מוחמד נתפס כמובן מאליו, וככל הנראה משהו במחסום שחוויתי במפגש הראשון מתפוגג. אני מסכם לעצמי בדרך חזרה ששלב הראיונות קרוב לסיומו; אני מתחיל לחפש משמעויות ותובנות ומרגיש סיפוק עמוק לצד סקרנות רבה.
מטרת הספר
מטרת הספר להבין מהו הארגון שנקרא "פורום המשפחות השכולות" דרך סיפורים אנושיים שמספרים מתנדבים ועובדים בארגון, על הצטרפותם אליו ועל אירועים משמעותיים שהיו להם במהלך פעילותם בתוכו. ממטרה זו נגזרו שתי שאלות מחקר, שכיוונו את הראיונות עם המשתתפים ושמוצגות בסיומו של הפרק המתאר את נקודות המבט התיאורטיות.
מבנה הספר
הספר בנוי מפרק מבוא, שמכיל ריאיון עם המייסד ויוזם הרעיון, יצחק פרנקנטל, ולאחריו הצגת תעודת הזהות של הארגון, שאותה כתבו שני מנהליו. בהמשך ישנם חמישה פרקים:
שלוש נקודות מבט תיאורטיות: צילו של השכול, קונפליקט בין-קבוצתי, וישראלים ופלסטינים: בין קרבה וריחוק. שלושת אלה נבחרו על ידי כאבני דרך מושגיות שנוגעות בהיבטים מהותיים של נושא המחקר, ושיובילו לפרקים הבאים.
המתודולוגיה הנרטיבית שמציגה את האופן שלפיו נבנה המחקר; היא זו שאפשרה לנתח את הסיפורים ולהגיע לתובנות מסוימות.
סיפוריהם של 16 המרואיינים, שמונה ישראלים ושמונה פלסטינים, שמובאים כלשונם, ללא הסברים או פרשנות, למעט קיצורים ותיקוני עריכה מתבקשים.
ניתוח הסיפורים, שמורכב משני חלקים שנגזרים משתי שאלות המחקר, ושמנתחים את סיפורי ההצטרפות ואת המסרים העיקריים שעולים מהפעילויות של המשתתפים בארגון.
תובנות שדרכן אני מנסה להבין את הסיפורים, לפרש אותם ולהתחבר לאמת הנרטיבית שעולה מכל הסיפורים.
כבוד האדם היה ערך שהנחה אותי לאורך כל תהליך כתיבת הספר. השתדלתי להקשיב, להימנע משיפוטיות, להיות אמפתי לכל אדם שאתו נפגשתי ולשמור על רגישות לשוויון ערך האדם. תקוותי שספר זה יצליח לשפוך אור על המעבר מ"האובדן שנכפה אל הפיוס שנבחר", שאותו זיהיתי כאחד המוטיבים העיקריים בסיפוריהם של חברי פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני.
[1] זלדה, "הגשם הראשון", בתוך: השוני המרהיב. הקיבוץ המאוחד, תל אביב: 1981, עמ' 17.
Comments