top of page

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על work life balance? // פוסט 2 בסדרה // לירון טייץ ברקאי

"אם לא תתעדף את החיים שלך - מישהו אחר יעשה זאת"


בפוסט הקודם התמקדתי בשאלה מה זה בכלל WLB ואת מי זה מעניין. 

בפוסט הזה אציג עקרון מפתח פשוט למדי - יש אנשים שבאופן טבעי וודאי כבר מיישמים אותו, ויש את מי שישקיעו חיים שלמים כדי להצליח להטמיע אותו בחייהם. העיקרון הזה נקרא "essentialism" או בעברית - מהותיות והוא נוגע בשאלה: מהם הדברים שאני רוצה לעשות? בין מה למה אני רוצה למצוא איזון ואינטגרציה? 

*תתחילו בלהתמקם על גרף שבקצה אחד שלו יש "אני עושה המון דברים, בכל אחד מהם עושה קצת" ובקצה השני "אני עושה מעט דברים, ובכל אחד מהם עושה הרבה". איפה אתם על הסקאלה שבין "לעשות פחות, בהרבה - לעשות הרבה, בפחות?" 


גרג מקיואן כתב על זה ב"ספר המנהיגות וההצלחה המשפיע ביותר" (מי שההגדרה הזו מעוררת בו אנטגוניזם שירים את ידו. הרמתם? גם אני). אבל אין מנוס מלהודות שהאיש הצליח לזקק כמה רעיונות מבריקים באופן מאוד נגיש. 

לפי מקיואן, essentialism - מהותיות היא גישה שיטתית לאיתור האיזור בו אנחנו נותנים ומקבלים הכי הרבה ערך, מה שהופך את הביצוע באיזור זה לכמעט חסר מאמץ. 

כדי לתרגל מהותיות, ראשית הוא מזמין אותנו לדחות את הרעיון ש"אפשר לעשות הכל". 

זה עיקרון יסוד ששווה להתעכב עליו: כמה פעמים אנחנו בתחושה שאם רק נארגן נכון את הזמן, נצליח לדחוס עוד ועוד, וכמה אשמה וכעס אנחנו מרגישים כשזה לא עובד לנו? הרי הסבירו לנו ש"הכל אפשרי".

זוכרים את המשל של החכם הסיני שמראה שאם נכניס לצנצנת קודם את האבנים הגדולות, ואח"כ את הקטנות, נוכל להוסיף גם חול ובסוף אפילו מים? (הנה סרטון שמדגים את זה לצד יכולות משחק בינוניות למדי).

מקיואן יטען שבניגוד לצנצנת, שבה האבנים והחול מקבלים זה את זה בשלווה יחסית, בחיים יש אינטראקציה יותר מורכבת והרבה מאוד בוץ.

לכאורה, מה הבעיה להתמקד? למה צריך כל כך הרבה זירות, ותפקידים, ומחויבויות? מה בכלל גורם לנו לרצות לדחוס עוד ועוד? 

זה יכול להיות הכרח המציאות (אתה אבא, ובן, ועובד, ויועץ, ולקוח, את בת זוג, דוקטורנטית, מנהלת) - ולהפסיק להשקיע במשהו נראה בלתי אפשרי; זה יכול להיות מתוך שאיפה לגדול ולהתפתח (הסדנה הזו במדבר, הקורס הזה רק פעם בשבוע בערב, המאמר שלא יכתוב את עצמו, הריצה פעמיים בשבוע עם הפרטנר) שמלווה בתחושה שזה או הכל או כלום.

ויש גם את מה שמקיואן מכנה "פרדוקס ההצלחה", שמוביל גם הוא לניסיון לדחוס עוד ועוד.

כשאנחנו מגיעים להישגים והצלחות, אנחנו צוברים מוניטין של "אדם לפנות אליו". אנחנו הופכים ל"לירון / דנה / תמר המעולה", שתמיד נמצאת כשצריך אותה, ומוצגות בפנינו אפשרויות והזדמנויות בתדירות הולכת וגדלה. זה הרי מה שאנחנו רוצים - להרחיב אפשרויות, לעשות עוד, להתקדם.

אפשרויות והזדמנויות מוגברות, הן גם שם קוד לדרישות מהזמן והאנרגיות שלנו. האנרגיה והמאמצים שלנו מתחילים להתפזר. "כשאיננו בוחרים בכוונה ובמתכוון היכן למקד את האנרגיות והזמן שלנו, אנשים אחרים - הבוסים שלנו, עמיתינו, הלקוחות שלנו, ואפילו המשפחות שלנו - יבחרו במקומנו, ולפני שנדע, נאבד מבט על כל מה שמשמעותי וחשוב.". עם או בלי לשים לב, אנחנו מוסחים ממה שאחרת היה רמת התרומה הגבוהה ביותר שלנו. באופן פרדוקסלי, היותנו מוצלחים מטשטש את אותה בהירות שהובילה להצלחה שלנו מלכתחילה.


אז להתמקד במהותיות, זה גם לתת לעצמך רשות להפסיק לנסות לעשות הכל, להפסיק לומר כן לכולם. כשמצליחים לעצור את הציפייה לעשות "הכל", אפשר להתמקד בדברים שחשובים באמת, ואז לתרום להם את התרומה הגבוהה ביותר. 

עצרו רגע. 

תציצו ביומן ובתכניות שלכם לשבוע הקרוב. 

האם אני משקיע בפעילויות הנכונות? הפעילויות שמתמקדות בדבר המהותי, הליבה, של מה שאתם רוצים להיות? איפה יש חריקות - כי ביקשו, כי צריך, כי כדאי, כי לא נעים?

אם קריאה של הפוסט הזה לא משרתת את המטרות ואת מה שחשוב לכם - אני מפצירה בכם להפסיק לקרוא. 

אתם עוד כאן? 

נמשיך. 


הדרך של המהותי היא המרדף הבלתי מתפשר אחר פחות אבל יותר טוב.

מהותיות אינה עוסקת בשאלה כיצד לעשות יותר דברים; היא עוסקת בשאלה כיצד לעשות את הדברים הנכונים. היא גם לא אומרת פשוט לעשות פחות לשם עשיית פחות. מדובר בביצוע ההשקעה החכמה ביותר האפשרית של הזמן והאנרגיה על מנת לפעול בנקודת התרומה הגבוהה ביותר שלך על ידי עשיית רק מה שמהותי וחיוני.


קל לכתוב, קשה לעשות. כי המשמעות היא שנידרש להתמודד עם פשרות אמיתיות ולקבל החלטות קשות.

אני מציעה להחזיק בראש רשימה שבצד אחד שלה מופיע תמיד המהותי - מה כן. ולצידה, רשימה שאליה מסיטים את מה שלא. לראות רק את המחיר זה כמובן לא מקדם דבר - לראות במקביל את הרווח ואת ההזדמנות הגדולה - זה כבר משהו אחר.

אז מה הדבר המהותי שלכם, ועל מה אתם מוותרים? מה מחליטים שכבר לא? 


 

// סיכום חמשת הרעיונות הגדולים של הספר //

1. רק כאשר תיתן לעצמך רשות להפסיק לנסות לעשות את הכל, להפסיק לומר כן לכולם, תוכל לתרום את התרומה הגבוהה ביותר שלך לדברים שבאמת חשובים.

2. מהותיות עוסקת בהבחנה מכוונת בין המעט החיוני לבין הרבים הטריוויאליים, כאשר אנחנו בוחרים במה כן - אנחנו בוחרים גם במה לא. זו פשרה והיא הכרחית. 

3. אם לא תתעדף את החיים שלך, מישהו אחר יעשה זאת.

4. הפרדוקס של ההצלחה: ככל שיש לנו יותר אפשרויות, כך אנו מרגישים מוסחים יותר ממה שאחרת היה רמת התרומה הגבוהה ביותר שלנו.

5. כדי לאמץ את מהות המהותיות נדרש שנחליף את ההנחות השגויות הללו בשלוש אמיתות ליבה: 

"אני בוחר"

"רק מעט דברים באמת חשובים",

"אני יכול לעשות כל דבר אבל לא הכל".


2 Yorum

5 üzerinden 0 yıldız
Henüz hiç puanlama yok

Puanlama ekleyin
shevy86
19 Haz
5 üzerinden 5 yıldız

מאוד התחברתי לגישה, במיוחד בתקופה הזו שאני מרגישה שכל העול הוא עלי (בן זוג במילואים). אבל אני אשמח לאתגר קצת את התפיסה- מה קורה במציאות שבה job crafting (שזה בעצם מה שמוצע כאן לעשות) זה לא משהו שמקובל בארגון שלך לעשות? שיש הרבה יותר ׳מה שצריך׳ ממה שאפשר פשוט לבחור שלא לעשות?

זה מזכיר מאוד את התפיסות של ניהול זמן וניהול אנרגיות, אבל יצא לי הרבה להיתקל בהתנגדויות לדבר כיוון שזה לא מקובל בארגון לעשות זאת. אשמח לשמוע מה דעתך על זה ואיך לפתור את האתגר, אולי בפוסט הבא? ;) תודה!

Beğen
Şu kişiye cevap veriliyor:

איזה קשה זה שהכל עליך! זה קשה באופן כללי, ובתקופה של הרבה חוסר וודאות זה קשה אפילו יותר.

כמה מחשבות:

  1. ארגונים מתאפיינים בעומס, הנטייה להוסיף משימות ותחומי אחריות היא ממש מוכרת והתחושה שתמיד יש יותר מה לעשות ממי שיעשה את זה היא לעיתים קרובות השגרה. ובכל זאת, יש אנשים שלוקחים עליהם עוד ועוד (או אומרים "כן" בשפה של מקיואן) ויש כאלה שהרבה פחות (אומרים "לא"). שווה לבדוק, מה המחיר של להגיד "לא" בארגון שלך? מה הרווח של להגיד "כן"?

  2. לפעמים כשמשקפים באופן בהיר את המחירים, ומעלים כשאלה האם המחיר הזה נכון **לארגון** זה יכול לפתח שיח מקדם בנושא (דוגמה: אם הצוות שלי עכשיו יעסוק גם בעיצוב המצגות ולא רק בבניית התוכן שלהן, נוכל לייצר X מצגות השבוע במקום 2Xׂ. האם…


Beğen
bottom of page