האם באמת הרובוטים עומדים להחליף אותנו? חלק 3- למה אנחנו מפחדים מלהיות מיותרים? הפסיכולוגיה העמוקה של חרדת ה-AI \ יניב אלטרס
- יניב אלטרס
- לפני 51 דקות
- זמן קריאה 4 דקות
בפוסטים הקודמים כתבתי על היבטי הכלכלה והמדיניות של מהפכת הבינה המלאכותית.
אבל אם נרד רגע מהמאקרו למיקרו, אני מאמין שיש כאן משהו עמוק יותר שמתרחש - לא רק במספרי התעסוקה או בדוחות הפורום הכלכלי העולמי, אלא בתוכנו.
אם תקשיבו לעצמכם, ולשיחות בסביבה - תגלו שיש משהו כמעט קמאי בחרדה הזו.
משהו שנוגע לליבה של מה שאנחנו.
"אני עושה, משמע אני קיים"
דקארט אמר "אני חושב, משמע אני קיים". אבל אנחנו, בני המאה ה-21, חיים לפי עקרון אחר לגמרי: "אני עושה, לכן אני קיים".
במשך דורות, הזהות האנושית התבססה על מה שאנחנו עושים.
לא על מי שאנחנו באמת, אלא על התפקיד שלנו, על הסטטוס המקצועי שלנו, על מה שאנחנו תורמים למכלול הכלכלי-חברתי.
תחשבו על זה: איך אתם מכירים את עצמכם? "אני מהנדס", "אני מורה", "אני מנהל פרויקטים".
לא "אני בן אדם שאוהב היפ-הופ ויודע לבשל", אלא הזהות המקצועית הופכת להיות העוגן הקיומי שלנו.
וכשמישהו בא ומאיים על העוגן הזה - לא עוד בוס רע או משבר כלכלי זמני, אלא אלגוריתם שיכול לעשות את מה שאתם עושים טוב יותר, מהר יותר ובלי לקחת חופש - משהו נשבר בתוכנו ברמה הזהותית הכי בסיסית.
התרבות של "להיות שימושי"
החברה המערבית המודרנית בנתה תרבות שלמה סביב הרעיון של שימושיות.
מגיל צעיר אנחנו נשאלים "מה תהיה כשתגדל?" ולא "איך תהיה מאושר?" או "איך תתרום לעולם?". המסר המשתמע הוא ברור: הערך שלך נמדד במה שאתה מייצר.
הבעיה היא שיצרנו חברה של אנשים שהערך העצמי שלהם תלוי במידת הצורך של העולם בהם. וכעת, לפתע, העולם פחות צריך אותם.
זה לא פחד רציונלי מפיטורים. זה פחד קיומי מלהפוך ללא רלוונטי.
האם תהיו פחות בני אדם אם ChatGPT יכתוב טוב יותר מכם? האם תאבדו את הזכות להתקיים אם רובוט יבצע את העבודה שלכם ביעילות גבוהה יותר?
התשובה הרציונלית היא כמובן "לא". אבל התשובה הרגשית, ההישרדותית, העמוקה, זו שמעוררת את הפניקה הפנימית - היא הרבה יותר מורכבת.
שלבי האבל על הזהות המקצועית
כיועץ ארגוני שעובד עם אנשים וארגונים בתהליכי שינוי, אני רואה תבנית מוכרת בהתמודדות עם עם מה שנתפס כאיום הטכנולוגי.
זה נראה בדיוק כמו שלבי האבל של קובלר-רוס:
הכחשה: "זה לא יקרה בתחום שלי. המקצוע שלי דורש מגע אנושי/יצירתיות/הבנת הקשר".
כעס: "הטכנולוגיה הזו מעוותת, לא מדויקת, מסוכנת. מי שסומך על AI הוא פשוט עצלן".
התמקחות: "אוקיי, אולי AI יעזור, אבל תמיד נצטרך מישהו שיפקח/יבדוק/יכיר את הלקוח".
דיכאון: "אולי באמת אני הולך להיות מיותר. מה הטעם להשתפר אם הכל הולך להיות מוחלף בכל זה?"
קבלה: AI זו מציאות. איך אני יכול ללמוד לעבוד איתה במקום נגדה?"
חלק לא קטן מהאנשים תקועים היום בין הכחשה לכעס, עם קריצות מזדמנות לדיכאון.
הפחד האמיתי: חוסר שליטה על הקצב
אחד הדברים הכי מפחידים בעידן הנוכחי הוא לא השינוי עצמו, אלא הקצב שלו.
בעבר, שינויים טכנולוגיים קרו על פני דורות.
היה זמן להתכונן, להסתגל, לחנך את הילדים למציאות חדשה.
אבל עכשיו? אפליקציה שלא הייתה קיימת לפני שנתיים משנה תעשיות שלמות תוך חודשים.
החרדה שלנו נובעת מהתחושה שאנחנו נוסעים ברכבת הרים שמישהו אחר (גוגל? OpenAI ? הקוסמים הצעירים מהטק?) מפעיל, ואנחנו לא יודעים לאן הרכבת נוסעת ומתי היא תעצור.
המוח האנושי מתוכנן להתמודד עם שינויים הדרגתיים. הוא לא מתוכנן למציאות שבה המיומנויות שלקח לך 20 שנה לפתח יכולות להיות לא רלוונטיות תוך 20 חודשים.
משמעות העבודה מעבר לכסף
יש משהו נוסף שמתרחש כאן, משהו שמעבר לפחד מאבטלה.
עבור רבים מאיתנו, העבודה היא לא רק מקור הכנסה. היא מקור משמעות, קהילה, גאווה עצמית. זה המקום שבו אנחנו יוצרים, תורמים, חולקים את הכישרונות הייחודיים שלנו עם העולם.
מה יקרה כשהרובוט לא רק יחליף אותך - אלא יעשה את מה שאתה אוהב לעשות טוב יותר ממך?
זה לא רק פגע בפרנסה. זה פגע במקום שאתה תורם לעולם, במה שנותן לך את התחושה שהחיים שלך משמעותיים. הלך על האיקיגאי.
הזדמנות לחשיבה מחדש
אבל אולי - רק אולי - הזעזוע הגדול הזה הוא הזדמנות היסטורית לחשוב מחדש על מי אנחנו באמת.
אולי הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנו הוא שנפסיק לזהות את עצמנו עם מה שאנחנו עושים ונתחיל לזהות את עצמנו עם מי שאנחנו באמת.
במקום "אני יועץ ארגוני", אולי "אני בן אדם שאוהב לעזור לאחרים להבין את עצמם ואת הארגון שלהם".
במקום "אני מהנדס תוכנה", אולי "אני בן אדם שנהנה לפתור בעיות מורכבות וליצור דברים שעוזרים לאנשים".
המעבר הזה לא קל. הוא דורש עמידה מול הפחדים הכי עמוקים שלנו מחוסר רלוונטיות וחוסר שליטה.
אבל אולי זה גם מעבר לחירות - החירות להיות בני אדם, ולא רק פונקציות במכונה הכלכלית הגדולה.
איך מתמודדים עם החרדה הזו?
ברמה האישית, יש כמה דברים שיכולים לעזור:
קבלת הלגיטימיות של הפחד: הפחדים שלכם הם אמיתיים ומוצדקים. זה לא "התנגדות לשינוי" - זה תגובה טבעית לאיום על ליבת הזהות.
הפרדה בין הזהות לתפקיד: תתחילו לזהות את עצמכם עם הערכים, הכישורים והייחודיות שלכם, לא עם התיאור התפקיד.
מיקוד במה שהטכנולוגיה לא יכולה לחקות: אמפתיה, יצירתיות, חשיבה ביקורתית, היכולת להבין הקשרים מורכבים - אלו הם הנכסים האמיתיים שלכם.
שיתוף הפחדים: דברו על זה. תגלו שאתם לא לבד. החרדה מה-AI היא נושא שמעסיק הרבה מאוד אנשים היום.
למידה מתוך סקרנות, לא מתוך פחד: במקום ללמוד AI כי "אין ברירה", למדו בגלל שזה מעניין וכי אתם רוצים להבין איך לעבוד עם הדבר המוזר/מפחיד/נורא מגניב הזה.
המסקנה: החרדה כמצפן
החרדה של רבים מה- AI מצביעה על משהו חשוב ועמוק על מה שאנחנו מעריכים בחיים - משמעות, רלוונטיות, השפעה על העולם.
אולי במקום לנסות להרגיע את החרדה, כדאי לנו להקשיב לה. להבין מה היא מנסה להגיד לנו על הערכים שלנו, על מה שחשוב לנו באמת.
העתיד אולי יהיה שונה ממה שתכננו, אבל הוא לא חייב להיות גרוע יותר. הוא יכול להיות עתיד שבו אנחנו פחות עבדים למכונה הכלכלית ויותר בני אדם חופשיים לבחור איך להגשים את הפוטנציאל הייחודי שלנו.
אבל בשביל להגיע לעתיד הזה, נצטרך ללמוד להיות בני אדם גם בלי הטייטל.
וזה כבר אתגר שאף AI לא יכול לפתור בשבילנו. בתמונה: חופש :)
תגובות