האם באמת הרובוטים עומדים להחליף אותנו? חלק 6 - סימביוזת אדם-מכונה: פריבילגיה של מעטים או עתיד לכולם? יניב אלטרס
- יניב אלטרס
- 8 בספט׳
- זמן קריאה 5 דקות
אחרי שפרסמתי את החלק על "עבודה איטית" בעידן ה- AI קיבלתי תגובות מעניינות מקוראים ביקורתיים. חלקכם כאלו, ואני די גאה בעניין...
השאלה שחזרה הכי הרבה: "נחמד בתיאוריה, אבל האם באמת ארגונים ישלמו על עבודה איטית בעידן שבו הכל נדרש להיעשות מהר יותר ויותר?"
ומשם השאלה הגדולה יותר: האם מה שתיארתי - השילוב המתוחכם בין אדם למכונה - זה באמת עתיד לכולם, או פריבילגיה של קומץ מקצועני עילית? האם ארגונים באמת ישלמו על עבודה איטית של בני אנוש? ועל מה?
אז התשובה כמובן מורכבת. ובתכל'ס- לא ידועה באמת.
כל מה שיש לי לכתוב על העניין, בשלב הזה של המהפכה בה אנחנו נמצאים הוא בתכל'ס לא יותר מהרהורים ומחשבות שלי, חלקם מבוססים יותר וחלקם פחות.
אני חושב שרובנו נדרשים לצניעות בתקופה הזאת. ואם אפשר אז באופן עקרוני.
המציאות שאף אחד לא אוהב לדבר עליה
בואו נתחיל מהעובדות הקשות.
כן, יהיו פחות משרות שדורשות "ידיים עובדות" במובן הקלאסי. זה כבר קורה עכשיו, לא בעוד 20 שנה. אצל מי יותר ומי פחות. ארגונים מפתחים אוטומציות בתחומים שלא מזמן היו חלום, מוקדי שירות עוברים לצ'אטבוטים, רפואה עוברת לאלגוריתמי אבחון, ואפילו עורכי דין מגלים ש AI יכול לבצע מחקר משפטי טוב יותר מחלק מהמתמחים. וגם מהמומחים.
זה לא "אולי יקרה". זה קורה.
אבל - וזה "אבל" גדול - מה שקורה במקביל הוא דבר שהרבה אנשים מפספסים: נוצרות משרות חדשות. לא אותן משרות, לא אותן מיומנויות, לא אותם תנאים. משהו אחר לגמרי.
הכלכלן אריק ברינג'ולפסון מאוניברסיטת סטנפורד, שחוקר כבר עשור את השפעת הטכנולוגיה על שוק העבודה ושותף לכתיבת "The Second Machine Age", מתאר מעבר מהותי מעבודות שמתבססות על ביצוע משימות לעבודות שמתבססות על פתרון בעיות ויצירתיות.
מי יפרח ומי לא - המפה האמיתית
אז בואו נעשה סדר עם הרומנטיקה. לא כולם יהפכו ל"עובדי עומק" שחושבים מחשבות עמוקות ונהנים מ"עבודה איטית", שעליה כתבתי בחלק הקודם.
הקטגוריות האמיתיות שאני רואה מתגבשות:
קטגוריה 1: המשלבים- אנשים שיודעים לעבוד עם AI כשותף, לא כאיום. אלה לא בהכרח הגאונים הטכנולוגיים, אלא מי שמבין איך לשלב יכולות טכנולוגיות עם הבנה אנושית. זו הקטגוריה הכי גדולה שתצמח. יחידות למידה ארגוניות יכולות ונדרשות "להיות על זה".
קטגוריה 2: המתמחים האנושיים- מי שעושה דברים שמכונה לא יכולה: טיפול נפשי מורכב, הנהגה בזמני משבר, יצירתיות אמיתית, חינוך אישי מותאם, ומקצועות פיזיים לא מכניים (ספר לדוגמה) זו קטגוריה קטנה יותר בעולם הארגוני (גננים, ספרים ושחקני כדורסל לרוב לא עובדים בארגונים במאסות) אבל יציבה.
קטגוריה 3: ממשיכי המסורת, הארטיזנים- עבודות שנשארות אנושיות בגלל בחירה חברתית, לא טכנולוגית. שף במסעדה יוקרה, מורה לגן ילדים, אמן, בעל מלאכה איכותי. החברה תמשיך לרצות שאנשים יעשו את זה.
קטגוריה 4: הנעקרים- ומה שאף אחד לא רוצה לומר בקול: כן, יהיו אנשים שהעבודה שלהם תיעלם ולא יהיה להם מקום חלופי ברור. לפחות לא בטווח הקצר.
זה לא גזר דין, אבל זו מציאות שחייבים להכיר בה.
למה זה לא פריבילגיה של מעטים (אבל גם לא פשוט)
הנה הבשורה הטובה: להיות ב"קטגוריה 1" - המשלבים - זה לא דורש תואר מהטכניון או 20 שנות ניסיון בהייטק.
זה דורש משהו אחר: סקרנות אקטיבית.
אני רואה את זה בשטח. המחסנאית שמתחילה לעבוד עם מערכת AI לעיתוד מלאי ונהיית מומחית לתחזיות צריכה. רופא המשפחה שמשתמש ב-AI לאבחון ראשוני (ואני מתפלל שהוא בודק אותו אלף פעם) ומתמקד בחלק הרגשי של הטיפול. המורה שמשתמש ב-AI להכנת חומרי לימוד ומשקיע את הזמן שחוסך בטיפוח התלמידים.
המכנה המשותף? הם לא נלחמו נגד הטכנולוגיה ולא התעלמו ממנה. הם למדו לרקוד איתה.
אבל - ושוב, זה "אבל" חשוב - זה דורש משהו שלא כולם יכולים או רוצים: נכונות להיות תלמיד מתמיד. להתמודד עם אי ודאות. לקבל שהדרך שעבדה 20 שנה אולי כבר לא תעבוד.
מה שמבדיל בין "פריבילגיה" ל"זמינות"
הנה ההבחנה הקריטית: האם הכלים והידע נגישים, או שהם מוגבלים למעמד על טכנולוגי?
הבשורה הטובה: הטכנולוגיה הופכת דמוקרטית מהר ChatGPT זמין לכולם. גם עולם הכלים הארגוניים המאובטחים עושה עכשיו צעדי ענק ומשתלב בתוך חבילות מייקרוסופט וגוגל.
כלי עיצוב מתקדמים עולים עשרות דולרים לחודש, לא אלפים. קורסים מקוונים מאפשרים לאנשים ברחבי העולם לרכוש מיומנויות שהיו פעם נחלת האליטה.
הבשורה הפחות טובה: להיות זמין זה לא אותו דבר כמו להיות נגיש באמת.
אם אתה עובד 60 שעות בשבוע בשתיים-שלוש משרות כדי לשרוד, איפה הזמן ללמוד ?AI אם אתה גר במקום שבו האינטרנט לא יציב, איך תתנסה עם כלים חדשים? אם אתה בן 58 ואף פעם לא אהבת טכנולוגיה, איך תמצא את המוטיבציה להתחיל עכשיו?
האחריות המשותפת: אנשים, חברות, ממשלות
וכאן אנחנו מגיעים ללב העניין: המעבר לעידן ה-AI לא יכול להיות אחריות אישית בלבד. כתבתי על זה כבר ואכתוב שוב ושוב ושוב.
האחריות האישית קיימת, בוודאי. כל איש מקצוע צריך לקחת אחריות על ההתפתחות שלו. להיות סקרן. לנסות. ללמוד מכישלונות. לא לחכות שמישהו יבוא להציל אותו.
אבל האחריות הארגונית לא פחות חשובה. חברות לא יכולות פשוט להחליף עובדים במכונות ולהניח שהחברה תתמודד עם ההשלכות. רסקילינג, אפסקילינג, לייף לונג לרנינג, מתן זמן ומשאבים לעובדים להסתגל - זה לא "נייס טו האב", זה חובה עסקית.
והאחריות הממשלתית היא הכי קריטית מכולן.
לא כל שינוי במבנה הכלכלה יכול להישאר לכוחות השוק. מדינות צריכות להשקיע במערכות חינוך שמכינות לעתיד, ברשתות ביטחון למי שנופל בין הכיסאות, ובתוכניות הסבה המותאמות לעידן החדש.
וכן, זה כולל גם דיון רציני על מודלים כמו הכנסה בסיסית אוניברסלית (UBI). לא כי זה הפתרון המושלם, אלא כי אנחנו צריכים ניסויים, רעיונות, וחשיבה מחוץ לקופסה.
הדוגמאות שכבר עובדות
בואו נדבר על מה שכבר קורה, לא על תיאוריות.
בדנמרק, מערכת ה-"Flexicurity" כוללת תכניות הכשרה מחדש פרואקטיביות שמזהות מוקדם תעשיות בסיכון ומציעות לעובדים הכשרה לפני שהעבודה נעלמת.
הממשלה הדנית מפעילה תכניות חינוך והכשרה מחדש ומספקת שירותי ייעוץ כדי להחזיר מובטלים לעבודה מהר ככל האפשר, כחלק ממערכת שמבוססת על עקרון "זכות וחובה" - עובדים זכאים לתמיכה, אבל גם מחויבים לעבוד לקראת מציאת עבודה חדשה.
בסינגפור, מערכת SkillsFuture מעניקה לכל אזרח מגיל 25 קרדיט של 500 דולר סינגפורי (כ-370 דולר אמריקני) שלא פג תוקפו ויכול לשמש ללמידה מתמשכת. בנוסף, מגיל 40 מקבלים תוספת של 4,000 דולר סינגפורי נוספים לקורסים מתקדמים יותר.
במדינות נורדיות כמו שוודיה ודנמרק, מחקרים מראים שמדיניות שוק עבודה אקטיבית חשובה יותר מגמישות שוק העבודה עצמה להצלחה בהתמודדות עם אבטלה ארוכת טווח.
התוצאה: שבעה מתוך עשרה עובדים נעקרים חוזרים לעבודה תוך שנה.
הדוגמאות הללו מראות שהפתרון לא נמצא רק ברמה האישית או הארגונית, אלא דורש מדיניות ממשלתית פרואקטיבית ומערכתית.
הכי לא מכון קהלת. הכי לא סדר העדיפויות של ממשלת נתניהו. ואנחנו נאכל אותה על זה בענק.
מה שכל אחד יכול לעשות עכשיו
בסוף, בואו נרד לפרקטיקה.
אם אתם מנהלים, תתחילו לחשוב על העובדים שלכם לא כ"משאב אנושי" אלא כ"פוטנציאל אנושי". איך כל משרה יכולה להתפתח ולא רק להיעלם? איזה חלק מהעבודה AI יכול לקחת, ואיזה חלק אנושי יכול להתחזק?
אם אתם עובדים, תפסיקו לחכות לחברה שתעשה עבורכם הכל. בחרו כלי אחד, כישור אחד, תחום אחד שבו אתם רוצים להבין איך AI יכול לעזור לכם להיות טובים יותר במה שאתם כבר עושים.
אם אתם קובעי מדיניות או משפיעים על דעה ציבורית, תדחפו לדיונים אמיתיים על עתיד העבודה. לא אופטימיות עיוורת ולא פסימיות משתקת. דיונים אמיתיים על האתגרים והפתרונות.
אופטימיות ריאליסטית
העתיד לא יהיה קל. הוא יהיה מורכב, לא שווה, וידרוש מכולנו להיות גמישים יותר ממה שאנחנו רגילים.
אבל הוא גם לא חתום מראש. הטכנולוגיה לא קובעת את גורלנו - האופן שבו אנחנו בוחרים להשתמש בה קובע.
העבודה המשותפת בין אדם למכונה היא לא פריבילגיה של מעטים. היא יכולה להיות הגדרה מחדש של מה שאומר "לעבוד" במאה ה-21.
אבל רק אם נטפל בזה ברצינות. רק אם נכין את עצמנו, את הארגונים שלנו, ואת החברה שלנו לשינוי הזה.
לא כי אין ברירה. אלא כי יש לנו הזדמנות להפוך את השינוי הזה לטוב יותר עבור כולם.
השאלה היא אם נחליט לנצל אותה.
תגובות