הלקחים הניהוליים מהמלחמה - מה גילינו מחדש על הארגון והמנהל הישראלי? פוסט מהמלחמה הקודמת, שאולי רלוונטי גם לימינו...

היום קולגה הזכירה לי מאמר שכתבתי לפני חצי שנה, בסבב האיראני הקודם.

אז הלכתי לקרוא אותו מחדש, לראות האם מה שכתבתי עדיין רלוונטי להיום.

נראה לי שכן.

מצרף אותו פה, לטובת אלו שלא קראו אותו אז, ולטובת אלו שאולי ימצאו בו עניין חוזר היום.

אינשאללה נחזור לשפיות בקרוב מאוד 🙏 והתמונה- מימים רגועים יותר...

הלקחים הניהוליים מהמלחמה - מה גילינו מחדש על הארגון והמנהל הישראלי?

כיועץ ארגוני שליווה לא מעט ארגונים במהלך השבועות האחרונים, אני יושב עכשיו ומנסה לסכם את מה שראיתי.

המלחמה עם איראן הסתיימה (לפחות בסבב הנוכחי שלה כרגע..), הצהרות על הפסקת אש נעשו מכל הצדדים, ועכשיו מגיע הזמן להסתכל לאחור ולהבין מה למדנו. לא רק כמדינה, אלא כארגונים, כמנהלים, כבני אדם שפועלים בסביבה המורכבת הזו שאנחנו קוראים לה "המציאות הישראלית".

השבוע ישבתי מול לקוח ותיק שלי. הוא סיפר לי משהו שתקע לי בראש: "אני מנהל את החברה הזו כבר שמונה שנים. עברנו את הקורונה, עברנו/עוברים את המלחמה בעזה, ועכשיו את זה. בכל פעם אני חושב שלמדתי הכל על ניהול במשבר, ואז מגיע משהו חדש שמלמד אותי שוב." הוא צודק. המציאות הישראלית היא מחנך בלתי נלאה לניהול בתנאי VUCA. אם אתם לא מכירים את המושג הזה, אתם חיים אותו בישראל כל יום.

הקורונה לימדה אותנו על גמישות. המלחמה הארוכה לימדה אותנו על סיבולת. והמתיחות האחרונה עם איראן לימדה אותנו משהו חדש - על היכולת לפעול בתנאים של חוסר ודאות מוחלט תוך שמירה על תפקוד ברמה גבוהה.

זה לא רק survival mode, זה excellence under pressure.

הארגונים הישראליים פיתחו שריר שלא קיים במקומות אחרים בעולם - היכולת לתפקד במיטבם בדיוק כשהמציאות הכי לא ברורה, וזו בלשון המעטה.

אבל בואו נהיה כנים - יש גם שחיקה.

המנהלת של מחלקת משאבי אנוש בחברת הביטוח שאני מלווה אמרה לי השבוע: "אני רואה את זה בעיניים של האנשים. הם עייפים. לא עייפים מהעבודה, עייפים מהמתח הקבוע. מהצורך להיות חזקים כל הזמן."

זו המציאות הישראלית- אנחנו גיבורים מקצועיים, אבל גם בני אדם. החוסן המדהים הזה שאנחנו מפגינים מגיע במחיר.

מנהלים חכמים יודעים לזהות את הסימנים ולתת מקום להתחדשות.

מה שמרתק אותי במיוחד זו התופעה של "זמן משבר כזמן חדשנות".

חברה נוספת בתחום הפיננסים שליוויתי השבועיים האחרונים פיתחה במהלך המלחמה פתרון חדש לניהול תזרים מזומנים בזמן אמת.

לא למרות המשבר, אלא בגלל המשבר. הלחץ והאי-ודאות יצרו סביבה שבה חשיבה מחוץ לקופסה הפכה להכרח, לא לרצון. כשהמציאות לא יציבה, היצירתיות הופכת לכלי הישרדות.

והם לא היו היחידים.

אבל הלקח הכי מעניין שאני לוקח מהתקופה האחרונה נוגע לחשיבות של בריתות אסטרטגיות.

כמו שראינו במישור הביטחוני- הלחימה נגד איראן לא הייתה רק ישראלית.

ארצות הברית הצטרפה לתמיכה אקטיבית, והמערב תמך עד גבול מסוים.

גם בעולם הארגוני, המשבר הזה הדגיש עד כמה חשובות שותפויות אסטרטגיות. הארגונים שהתמודדו הכי טוב עם המשבר היו אלה שבנו מראש רשתות תמיכה - ספקים חלופיים, שותפויות טכנולוגיות, ברית של ארגונים שתומכים זה בזה בזמן קושי.

סמנכ"ל של רשת לוגיסטיקה סיפר לי על הרגע שבו הספק הראשי שלהם במרכז הארץ הפסיק לפעול בגלל התקפת הטילים. "בתוך שעתיים היינו צריכים לעבור לספק הגיבוי בצפון, שעבד עם הספק גיבוי במרכז, שפעל עם הספק בדרום. זה היה כמו מחול מתואם של הישרדות ארגונית".

הוא צודק, בעולם של אי-ודאות, מי שפועל לבד נכשל. מי שבונה רשתות שורד.

ובאמצע כל הסיפור הזה יש גיבורים שקטים- מחלקות משאבי האנוש.

במהלך המשבר, הן הפכו לעמוד השדרה הרגשי של הארגונים.

לא רק ניהלו שכר ותהליכי גיוס, אלא הפכו למרכזי פיקוד רגשיים. מנהלת מש"א בחברת תוכנה בחיפה סיפרה לי איך היא הפכה לכתובת לכל דבר: מעובד שצריך עזרה למצוא דירה אחרי פינוי, ועד לעובדת שהתמוטטה רגשית והצטרכה ליווי מקצועי. "פתאום הבנתי שאני לא רק מנהלת מש"א, אני המפקדת של הרווחה הרגשית של יותר מ- 200 איש"...

זו המציאות החדשה של משאבי אנוש בישראל. הם לא רק מנהלים תהליכים, הם מנהלים אנשים בזמן משבר לאומי. הם צריכים להבין פסיכולוגיה, ניהול משבר, והכי חשוב- להיות נקודת עוגן רגשית בזמן שהכל מתנדנד.

הארגונים שהשקיעו במחלקות מש"א חזקות ומקצועיות יצאו מהמשבר עם צוותים מגובשים יותר. אלה שלא השקיעו נשארו עם פצעים פתוחים שייקח זמן לרפא.

הלקח הגדול שאני לוקח מהתקופה האחרונה הוא שהארגון הישראלי פיתח כושר התמודדות ייחודי עם אי-ודאות.

זה לא אירוע אפיזודי- זה תוצר של המציאות שלנו. אבל זה גם נכס אסטרטגי עצום.

בעולם שנעשה יותר ויותר לא צפוי, היכולת לתפקד במיטבך כשהכל לא ברור היא super power ארגוני. הארגונים הישראליים יכולים ללמד את העולם איך עושים את זה.

אבל זה מחייב אותנו גם לזכור שחוסן הוא לא אינסופי. צריך לטפח אותו, לחזק אותו, ולדעת מתי לתת לו מנוחה.

המלחמה הזו לימדה אותנו שוב שאנחנו חזקים, אבל היא גם הזכירה לנו שהחוזק הזה צריך תחזוקה מתמדת: ברמה האישית, הצוותית, והארגונית.

יניב אלטרס- יועץ ארגוני