עבודה בשגרת מלחמה – קווים לדמותה/ יניב אלטרס

אחד הדברים שאני שומע הכי הרבה בשיחות עם מנהלים ועובדים בשבועיים האחרונים הוא משהו בין שאלה לתחינה: "איך בונים שגרת עבודה שמחזיקה, כשאין שגרה?"

זו שאלה אמיתית. ואני לא בטוח שיש לה תשובה אחת נכונה. אבל אחרי הרבה שיחות בשטח, ואחרי שראיתי צוותים שנשברו וצוותים שמחזיקים, אני מזהה כמה עקרונות, אותם אשמח לחלוק כאן אתכם, שמסייעים לאנשים ולארגונים לא רק לשרוד את הימים האלה, אלא גם לשמר בהם משהו מהמשמעות.

לעיקרון הראשון אני קורא "לגיטימציה של פיצול הקשב".

כולנו מכירים את האדם שיושב מול המסך, מנסה לסיים משימה, ובאותו רגע חצי המחשבה שלו במשימה, וחצי שני ברשימת ההתראות בחדשות שנפתחת מחדש כל חמש דקות.

זה לא חוסר מקצועיות. זה לא חולשה אישית שצריך להתגבר עליה. זה תגובה נורמלית, בריאה אפילו, לחיים שהשתנו עבור רובנו בצורה יסודית.

הניסיון לדרוש מאנשים ריכוז מלא כאילו שאין מלחמה, כאילו שאף אחד אין לו אח בצפון או ילד בזום בבית, לא רק שלא עובד, הוא גם גורם נזק. הוא שולח מסר ש"רגשות עודפים משאירים בבית", והתוצאה היא אנשים שמדמים תפקוד, לא מממשים אותו.

צוותים שמצליחים לשמר ביצועים בתקופות כאלה הם לא אלה עם הכי הרבה משמעת עצמית, אלא הם אלה שבהם מותר לומר "היום קשה לי", בלי שזה הופך מיד לשאלה של כישורים מקצועיים.

העיקרון השני הוא "עבודה בדופק שונה", לא בדופק אפס, פשוט שונה.

יש פיתוי ברור לשני קצוות, ואני רואה אותם בשני הכיוונים: מנהלים שממשיכים לתפעל את הארגון כרגיל: מגיפה כאן, מלחמה שם, לוח הזמנים לא זז; ולידם עובדים שקופאים ולא מצליחים להתניע בכלל.

שני הקצוות לרוב לא עובדים, ולשניהם יש מחיר ארגוני וגם אנושי.

מה שכן עובד זו עבודה עם ציפיות מכווננות במודע.

פחות פרויקטים מקבילים. פגישות קצרות יותר ומתומצתות יותר. יעדים שניתן להשיג גם כשחלק מהצוות מהבית, חלק בלחץ, וחלק מתפקד תוך כדי שהוא מחכה לטלפון שיחליף את הכל.

זאת לא "כניעה", ולא הורדת רף. זו הסתגלות מודעת לכך שהמשאב האנושי עכשיו טעון אחרת, ולטעות לחשוב שזה זמני ושתוך שבוע יחזרו הדברים לקדמותם.

והעיקרון השלישי, שלדעתי הוא המוזנח ביותר בשיח הזה, הוא העבודה עצמה כעוגן.

אני יודע שזה נשמע לא אינטואיטיבי. אנשים בלחץ, ואנחנו מדברים על עבודה? אבל אני רואה שוב ושוב שאנשים שהצליחו לשמר שגרת עבודה כלשהי, גם חלקית וגם לא מושלמת, דיווחו על תחושת יציבות גדולה יותר מאלה שוויתרו עליה לגמרי.

לא כי העבודה מעלימה את הקושי, ולא כי היא מאפשרת לברוח ממנו, אלא כי היא נותנת מסגרת. מקום שבו יש לך שליטה כלשהי על התוצאה, שיש בו משמעות, שיש בו אנשים שאתה מכיר ואתגרים שאתה מסוגל להתמודד איתם.

בתקופה שבה כמעט כל השאר מרגיש נזיל ולא ודאי, זה לא מעט בכלל.

אם אני מדבר עם מנהלים, אני אומר להם משהו שנשמע פשוט אבל לא תמיד מיושם: הצוות שלכם לא צריך אתכם אופטימיים. הוא צריך אתכם נוכחים. שיח אמיתי, מבט ישיר, ויכולת להכיל מציאות מורכבת בלי לנסות לפתור אותה ובלי לעמוד מולה בחיוך מפלסטיק.

המנהלות והמנהלים שאני רואה מצליחים בתקופות כאלה הם לא אלה עם המשפטים הכי מעוררי ההשראה בפגישת צוות. הם אלה שמצליחים ליצור תנאים שבהם עדיין אפשר לעבוד, לחשוב, ולהרגיש שיש טעם.

שגרת מלחמה היא לא שגרה רגילה עם רעשי רקע. היא ז'אנר אחר לגמרי, שדורש ממנהלים ועובדים כאחד גמישות, כנות, וקצת יותר סבלנות לעצמם ולסביבה.

ארגונים שיבינו את זה מוקדם, ויפסיקו לדרוש מאנשים "לנרמל" את מה שלא ניתן לנרמל, יצאו מהתקופה הזו עם צוותים שלמים יותר.

שנראה ימים טובים בקרוב!

יניב אלטרס- יועץ ארגוני