הקשר בין אומץ אישי לארגוני

ביטחון פסיכולוגי זו לא תכונה רכה, זה הכרח עסקי.

תחשבו על הישיבה האחרונה שהשתתפתם בה. כמה פעמים היה לכם משהו לומר — והחלטתם לשתוק?

 אולי חשבתם שזה לא הרגע,

 אולי לא רציתם להיתפס כחריגים,

אולי סתם לא היה בא לכם להיכנס לזה.

תחזיקו את התחושה הזאת לרגע...

השנה יצא מחקר של גוף שנקרא המרכז לאפקטיביות ארגונית. מה שדרמטי בו הוא ההיקף: הוא מבוסס על אנשי מקצוע בתחום רווחת העובד ב-47 מדינות, מתוך נתונים של יותר ממאה אלף ארגונים ושמונים ושמונה מיליון עובדים. זה לא סקר קטן. זו תמונה גלובלית.

ויש בו משפט אחד שבעיניי הוא כל הסיפור.

החוקרים אומרים: הסיכון החמור ביותר בארגון הוא לא קונפליקט אלא ציות.

 השקט הזה, שבו אנשים יושבים עם תובנות שהם לא משתפים וטעויות שהם פוחדים להודות בהן — השקט הזה הוא הדבר המסוכן. כי כשכולם שותקים, הרעיונות הכי טובים שלנו נשארים מתחת לפני השטח, ואף אחד לא יידע שהם היו שם.

כששאלו עובדים בכל העולם מה הכי מכרסם להם בתחושת הביטחון, הדאגה מספר אחת לא הייתה שכר, ולא קידום. זה היה חוסר האיזון בין עבודה לחיים.

וזה הגיוני יותר משנדמה: כשבן אדם שחוק, הוא מפסיק לקחת סיכונים. הוא מצמצם את עצמו. אז גם בחדר הישיבות הוא כבר לא מעלה את הרעיון הנועז, הוא רק רוצה לעבור את היום.

המחקר מתאר ארבעה רבדים של ביטחון פסיכולוגי. ביטחון להשתייך — להרגיש חלק. ביטחון ללמוד — לשאול שאלה בלי להיראות טיפש. ביטחון לתרום — להציע ולהשפיע. וביטחון לאתגר — להגיד "אני חושב שאנחנו טועים".

מה שמחזיק את כל הארבעה יחד, לפי המחקר, זה אמון.

שימו לב למשפט הבא מתוך המחקר: סביבה תחרותית "ללא רחמים" מרתיעה מהפגיעוּת ומהכנות שדרושות כדי לחשוף טעויות ולהשתפר.

תשמעו מה נאמר כאן. כדי שארגון ילמד ויתקדם, צריך פגיעוּת. צריך שמישהו יהיה מוכן לומר "טעיתי", "אני לא בטוח", "יש לי חשש". וזה דורש אומץ. ופה יש היפוך תפיסה.

אנחנו רגילים לחשוב שהביטחון הפסיכולוגי הוא משהו שהמנהל נותן לעובדים כמו מתנה מלמעלה. אבל זה לא עובד ככה. הביטחון הזה נולד ברגע שבו מישהו מעז ראשון. וברוב המקרים, מי שצריך להעז ראשון הוא דווקא המנהל.

מנהל אמיץ הוא לא מי שלא חושש. הוא מי שמוכן שייראו אותו פגיע — שיודע לומר "אני לא יודע", "טעיתי כאן", "עזרו לי לחשוב". וברגע שהוא עושה את זה, הוא פותח דלת. הוא מאותת לכל מי שסביבו: כאן מותר. כאן בטוח. וזה בדיוק מה שמזמין את האומץ של האחרים.

ביטחון פסיכולוגי הוא לא יוזמה "רכה" של מחלקת משאבי אנוש. הוא הכרח עסקי. ארגונים שמטפחים אותו רואים שימור עובדים גבוה יותר, קבלת החלטות טובה יותר, וחוסן אמיתי בזמני שינוי. במילים אחרות — זה ההבדל בין ארגון ששורד לארגון שמשגשג.