top of page

חוזרים לעצמנו: מדריך לא-רשמי למנהלים בימי סוף המלחמה/ יניב אלטרס

ימים מרגשים עוברים עלינו כחברה ומדינה.


המעבר החד מיום הזיכרון לטבח ה-7 באוקטובר, לבשורות על סיום המלחמה והתמונות המרגשות של השיבה הביתה של האחים מן השבי, לצד הכאב על אלו שחזרו בארונות, ועל אלו שעדיין לא חזרו, ואנחנו לא שוכחים אותם לרגע, בקיצור, לא משעמם פה, לא בכלל וממש לא לאחרונה.


ועכשיו יושבים המנהלים, במיוחד אנשי משאבי אנוש, מול המסך ושואלים את עצמם: "טוב, ועכשיו מה?" איך חוזרים לשגרה כשאף אחד לא באמת זוכר מה זאת שגרה? איך קולטים בחזרה חיילי מילואים שחזרו אחרי חודשים ארוכים? איך מנהלים צוות שחלקו עדיין בטראומה וחלקו מנסה להתנהג כאילו שום דבר לא קרה?

בואו נדבר על זה בכנות, בלי הקלישאות הארגוניות הרגילות על "חוסן ארגוני" ו"ניהול משברים".

בואו נדבר על מה שבאמת קורה עכשיו במסדרונות, בחדרי הישיבות, ובשיחות השקטות ליד מכונת הקפה.


מה שקורה באמת עכשיו

אנשים חוזרים ממילואים. פיזית הם כאן, אבל חלק מהם עדיין שם. יש את אלה שהיו במילואים חודשים ארוכים, שעכשיו צריכים להתמודד עם חזרה לשגרת עבודה שנראית להם לפתע לא רלוונטית.

יש את אלה שהיו כאן כל הזמן, שעבדו כמו משוגעים תוך כדי דאגה לילדים בבית, וששומרים בפנים כעס שקט על "אלה שהלכו למילואים והשאירו אותנו לבד".

ויש את המנהלים שתקועים באמצע, מנסים לנווט בין הלחצים מלמעלה ("תחזירו את הפרודוקטיביות!") לבין המציאות מלמטה (אנשים שפשוט לא שם).


האשליה של החזרה המהירה

הנה הדבר הראשון שמנהלים צריכים להבין: אין חזרה מהירה. אין. זה לא קורה.

מי שמצפה ששבוע אחרי סוף המלחמה הארוכה בתולדות המדינה כולם יחזרו לקצב של לפני, כמו לוח הטיסות של וויז איר (אמן) - מתכנן לעצמו אכזבה גדולה.

המוח האנושי לא עובד ככה. אחרי תקופה ארוכה של לחץ, חרדה, אי וודאות - הגוף והנפש צריכים זמן להתאושש.

זו לא חולשה, זה לא "התנגדות לשינוי", זה פשוט ביולוגיה. המערכת הלימבית שלנו הייתה במצב סטרס מתמשך במשך שנתיים. לא מכבים את זה בסוויץ'.

אז הדבר הראשון שמנהל חכם עושה: מוריד ציפיות. את שלו, של ההנהלה, ושל הצוות. מכין את כולם למסע, לא לספרינט.


קליטת חיילי המילואים: מה שבאמת חשוב

נשמע הרבה על "הקושי לקלוט מילואימניקים". אבל בואו נדייק - הקושי הוא לא רק שלהם. הקושי הוא שלנו, של הארגון, של המנהלים, להבין עם מה הם חוזרים אלינו.

חייל מילואים שחזר הוא לא אותו עובד שיצא. הוא עבר דברים. ראה דברים. הבין דברים על עצמו, על החיים, על מה באמת חשוב. ועכשיו הוא חוזר לארגון שמצפה ממנו להתלהב מדד-ליין של פרויקט שאיכשהו נראה לו פתאום לא כל כך קריטי.

המנהל החכם לא מנסה "להחזיר אותו למסלול" מהר. הוא נותן לו מקום להתאים את עצמו. שיחות אמיתיות, לא רק "איך אתה מרגיש?" אלא באמת הקשבה. אולי משימות שונות לתקופה, אולי גמישות בשעות, אולי פשוט הבנה שהאדם הזה צריך זמן למצוא את עצמו מחדש בהקשר הזה.

ויש עוד משהו - חייל המילואים הזה רכש מיומנויות שהארגון יכול להרוויח מהן. מנהיגות בלחץ, קבלת החלטות במצבי אי-ודאות, עבודת צוות אמיתית.

במקום לראות בו "מישהו שצריך להדביק פערים", אולי כדאי לראות את הפוטנציאל החדש שהוא מביא.


מה עושים עם אלה שנשארו

יש גם את הצד השני. העובדים שנשארו, שעבדו כל התקופה, שסחבו את כל העומס. הם גם צריכים התייחסות.

חלקם כועסים. זה לגיטימי. הם עבדו פי שניים, דאגו, נשארו עד מאוחר, ועכשיו רואים איך כל תשומת הלב הולכת למי שחזר. זה לא "קנאה רעה", זה תחושה שהתרומה שלהם לא מוכרת.

המנהל צריך לאזן. להכיר בתרומה של מי שנשאר, מבלי להפחית מהחוויה של מי שהלך. זה לא תחרות סבל. אין כאן "מי עבר יותר". כולם עברו, כל אחד בדרכו.


האופטימיות הזהירה לגבי המשק

יש גם את הנושא הכלכלי. המשק נפגע, זה ברור. אבל יש גם אופטימיות זהירה - חוזים שהוקפאו מתחילים להפשיר, פרויקטים חוזרים לשולחן, לקוחות מתחילים לחשוב ולתכנן שוב קדימה.

המנהל צריך לאזן גם כאן. מצד אחד, לא להיכנס לאופוריה מוגזמת של "עכשיו הכל יחזור מהר". למשק ייקח זמן להתאושש. מצד שני, לא ליפול לפסימיות משתקת. יש הזדמנויות. יש תנופה. צריך להיות ערניים, זהירים, אבל גם נועזים.

וכאן המנהל הטוב הוא זה שיודע להעביר לצוות את האיזון הזה. לא "הכל מצוין ונחזור לגדול פי שלוש מחר", אבל גם לא "נו באסה, רק ננסה שלא לפטר אנשים".

יש דרך אמצע, של בנייה זהירה, של חיזוק הבסיס, של הכנה לצמיחה כשהיא תבוא.


הדברים הקטנים שעושים את ההבדל

מה באמת עוזר? לא התוכניות הגדולות והמרשימות. הדברים הקטנים.

שיחה אמיתית עם עובד שחזר, לא עוד פגישת "איך אתה" של חמש דקות.

הכנה מדויקת של המנהלים במיומנויות אינטיליגנציה רגשית (שזה תמיד טוב),

גמישות אמיתית - אם מישהו צריך להתחיל יום עבודה מאוחר יותר כי הוא עדיין לא שם, אז שיתחיל מאוחר יותר.

הכרה בכך שאנשים עברו דברים - לא צריך להפוך את זה לדרמה, אבל גם לא להתעלם.

וזה חוזר לעניין הבסיסי ביותר בניהול - לראות באנשים בני אדם, לא משאבים. זה נשמע קלישאתי, אני יודע. אבל בזמנים כאלה זה ההבדל בין מנהל טוב למנהל שהאנשים שלו פשוט מחכים לרגע שהם יוכלו לעזוב.

בואו לא נשכח, למרות כל האופוריה של סיום המלחמה ושיבת החטופים, זו לא תקופה קלה למנהלים. יש לחץ מכל הכיוונים. אבל אלה שיצליחו לנווט את זה נכון, בסבלנות, באמפתיה אמיתית, בהבנה שמדובר במסע ולא בספרינט - אלה יצאו חזקים יותר. והצוותים שלהם גם.


והכי חשוב- לא נשכח לרגע שזה לא נגמר כל עוד כולם לא בבית 🎗️🎗️🎗️ #HR

יניב אלטרס- יועץ ארגוני
יניב אלטרס- יועץ ארגוני

תגובות

דירוג של 0 מתוך 5 כוכבים
אין עדיין דירוגים

הוספת דירוג
bottom of page